פעמים רבות השיח הנוגע לגבריות מתוקנת נוגע לרכות, לשיח רגשי ולהשלת שכבות הגנה. גם הניוזלטר של חודש מאי נגע בנושא הזה ועסק בכך שהרחבת המנעד הרגשי של גברים מגדלת בהם חוסן. בעקבות הניוזלטר הזה הגיעו אלי כמה הודעות ובהן שני חששות מרכזיים. האחד נוגע לכך שהבנים לא יהיו מעוניינים בסחורה הזאת משום שהיא לא גברית ונטולת עוצמה בעיניהם. החשש השני מגיע מאבות שמוצאים את עצמם מוטרדים מעתיד האנושות כאשר הגברים בה יהיו רכרוכיים, מבקשי נחמה, ונטולי אגו. החודש אדרש לסוגיית ״האיכויות הזכריות״ שנוגעות לאומץ לב ורעב לניצחון.

רציתי לכתוב על אומץ במהלך חודש יוני, ואז הגיעה ההתפרקות הגדולה שלי, ולא יכלתי לכתוב כלום עד עכשיו. בחלוף שני מחזורי ירח של מחסום כתיבה והתכנסות לתוך משבר מתבהר לי שהאומץ לבדו לא יכול לשרת את הגבר המחפש, לפחות לא האומץ אליו אנחנו פעמים כשאנחנו אומרים אומץ.

הבניית הגבריות בנפשם של בנים עוברת דרך גורמי הסללה שונים שיגדירו עבור הבן המתפתח כל חייו איך ומה הוא צריך להיות כדי להיחשב גבר, כדי להידמות לאבא שלו, לקבל הכרה שהוא בעל ערך ולהיות נחשק על ידי נשים. אנו רואים את הביטויים האלה מגיל לידה בו באופן לא מודע הרוב המוחלט של האנשים, גם כאלה שמרצים מלמדים וכותבים ניוזלטר על גבריות ומגדר, יגלו חמלה רבה יותר לתינוקות ממין נקבה, ולאורך כל שנות הילדות סבלנות רבה יותר לאומללות של בנות מאשר לאומללות של בנים. הביטוי החיובי של התופעה הוא שבנים הם פעמים רבות חזקים ובעלי חוסן רגשי. יודעים לפתור בעיות, לייצר ביטחון ולהוביל. הביטוי המצער הוא שבנים רבים סובלים מהדחקה רגשית, זעם עצור, אלימות וחוסר אמפתיה.

הבניית הגבריות בילדות עוברת דרך הצעצועים שנקבל בימי ההולדת שלנו, משחקי הדמיון שנשחק, התכנים שנצרוך, המודלינג שנקבל מהגברים בחיינו ואירועי חניכה שנעבור דרכם. כל אלה מקבעים בדרכם היכרות של רוב הגברים עם סוג אחד של אומץ. זאת אומרת שכאשר הם אומרים את המילה אומץ, רוב הגברים יתכוונו ליכולתו של האדם האמיץ להתגבר על פחדיו. להסתער קדימה למרות האינסטינקט המשתק, לומר את דעותיו גם כשאלה לא מקובלות, לשים את גופו ונפשו בסכנת מוות.

המשורר והסופר האמריקאי רוברט בליי, שבכתיבתו המופלאה לימד את העולם שיעורים גדולים בגבריות כתב בספרו המפעים ״ג׳ון החסון״ על שלבי החניכה בהבניה מיטיבה של גבריות כפי שהיא משתקפת באגדה המיסטית ״האנס ברזל״ מתוך קובץ האגדות של האחים גרים. על פי בליי גילוי אומץ הלב מתרחש בשלב מאוחר יחסית שלפניו ישנה יציאה למסע והתרחקות מהמוכר והידוע, בחירה לפסוע בנתיב התפתחותי טרנספורמטיבי לו הוא קורא ״הדרך של גבר הפראי״, ירידה לאפר, שהיא פרק חיים נטול תהילה, גבורה או הצלחה, קבלת עזרה והכוונה ממורה, ורק אז מתגלה האומץ בשלב שבו אף אחד לא מסתכל ואיש לא נמצא שם כדי למחוא כפיים.

האומץ הזה אינו האומץ לסכן את חייך או לקרוא תגר על יריב גדול וחזק ממך. הוא יותר דומה לאומץ לומר לחבר שלך את האמת לגבי התנהגותו, לגלות את רגשותיך, להסתכל על עצמך ולבחון היכן אתה צריך להשתנות.

על מנת להכיר את הסוג הזה של אומץ הבנים שגדלים סביבנו צריכים להכיר ולזהות אותו. עלינו לזכור אותו כשאנחנו מדברים על מידת הגבורה, בוודאי בתקופת מלחמה שבה השיח על גיבורים מתעצם כל כך סביבנו. כאשר נשמח בכך שילד הביע את רגשותיו לא נציין רק את הרגישות שלו, אלא גם את האומץ שלו לעשות זאת. כאשר אדם שאנחנו מכירים יעבור דרך משבר או קושי, דרך האפר של חייו, נצביע על האומץ שלו לעבור דרך המשבר ולא לטשטש אותו.

בדיוק אותה הסללה שמבנה את הגבריות בנפשנו באופן מצומצם וחסום, היא זו שאחראית על כך שרוב הגברים, יהיו מכווצים ונוקשים בסיטואציות שדורשות מהם אומץ. הנשימה תהפוך שטחית ומהירה, הדופק יעלה, שרירי הפנים יתכווצו, הגבות יצטמצמו למרכז הפנים והפעולה הבאה, בסבירות רבה מאוד תתבצע מתוך כוח ומגננה. הרחבת מנעד האומץ שלנו עוברת דרך הרפיית הגוף, פתיחת החזה, ריכוך הבטן ונשימות ארוכות ואיטיות המכוונות את האגן והסרעפת.

פעמים רבות אנשים אומרים זה לזה: ברגעי הכעס ״תנשום עמוק ותספור עד עשר״. הכיוון הוא נכון אולם גברים רבים יפרשו את הפעולה הזאת כפעולה של נסיגה ופחדנות. נסו עם עצמכם וילדיכם משהו אחר. בפתחו של הקונפליקט אמרו לעצמכם: ״אם יהיה צריך לריב או להילחם כאן, אני אריב ואלחם. יש מקום לכעס שלי״ מיד אחר כך תתחילו לנשום נשימות ארוכות ואיטיות כאשר תשומת הלב שלכם ממוקדת במרכז הבטן. הניחו יד על הסרעפת. הרפו את שרירי הפנים ושימו לב איזה עוד איזורים בגוף שלכם מכווצים מפחד או זעם. תוך כדי פעולות אלה אפשר להמשיך את הקונפליקט, או לתפוס לרגע מרחק, מה שחשוב הוא שהרפיית הגוף ונשימת העומק תמשיך להתבצע. ראו מה קורה לכם. ננסה לא לחשוב על התוצאה, או להימנע מתגובה. לא נשפוט את עצמנו ולא ננסה להביע רוגע מלאכותי. נביא לידי ביטוי את מה שמבקש לבוא, ותוך כדי ננשום מתוך ריכוך והרפיה של מרכז הגוף והבטן. האם אין זה אומץ? לעמוד מול איום ואז לפתוח את חזית הגוף ולרכך את הבטן במקום לכווץ אותה ולהגן עליה בשריון? נערים וגברים שאני עובד איתם משתפים שכשהם מתרגלים נשימת אומץ הזעם שלהם יכול להפתיע אותם ולהתחלף בהומור, או בתחושה שהם כבר במקום אחר ומוכנים ״לוותר״ בעימות, לסובב את הגב ולהתפנות להמשך חייהם.

נשימת אומץ לא עובדת רק בקונפליקטים. היא עובדת גם באהבה. לעיתים קרובות נערים וגברים ירגישו את אותה רמת איום גם כשימצאו את עצמם במצב של אינטימיות וקרבה, גם בתוך מפגש מיני או במצב שדורש מהם להביע רכות ואמפתיה. אל מול האין אונים הרגשי שלנו הגברים נפגוש פעמים רבות שיפוטיות ובוז, גם כשזה בהומור, אמירות כמו ״boys will be boys״, או פשוט מבט מיואש ונטול הערכה שמונח עלינו ברגעים כאלה.

אם אומץ הוא פתיחת החזה והנשימה, והרפיה של מרכז הגוף דווקא כאשר מצופה מאיתנו להתכווץ ולחשוק שיניים, ואם זוהי הפעולה שתעזור לנו הגברים לחוות ולהתמסר לאהבה, אז ההיפך מפחד הוא לא אומץ, אלא אהבה. וכאן נכנסים רגעי החניכה של בנים בלבי חייהם השונים. דורות ועידנים שמבחני החניכה שלנו עוסקים בהיעדר פחד ובביטוי של כוח. כעת מונח בפנינו האתגר לייצר עבור בנים שמתחנכים סביבנו מבחני חניכה שעוסקים באומץ לקחת חלק באהבה, לדבר מהלב, להרפות את הבטן.

אז, אולי רק אז נדע באמת לנצח ולקבל את הניצחון המוחלט.

ומה הוא הניצחון המוחלט? הניצחון המוחלט הוא רגע אמיתי של בחירה.

כל גבר שקורא את הטקסט הזה יודע כרגע כמה חמוצה חווית ההפסד כשאנחנו עושים משהו שלא מבחירה מלאה. כשאנחנו מתפרקים וקורסים בגוף, בנפש וברוח כשמי שמכוון אותנו הוא הזעם, הדחפים או הבדידות. וכמה מועצמים אנחנו מרגישים ברגע שאנחנו מקבלים החלטה ועומדים בה. איזו זקיפות קומה יש בבחירה להישאר במקום, לוותר, להציב גבול, לסרב בנימוס, להימנע מאלימות.

לפני מספר שבועות העברתי הרצאה במקום כלשהו, ובמהלך ההרצאה דיברתי על כך שגברים ירגישו ריקנות וחוסר סיפוק במשך שנים רבות, עד שיגיע משבר גדול, או שורה של משברים ויחשפו את מטרת חייהם. מאותו רגע הם יהיו מחוברים למקור עוצמה שימלא אותם חיוּת. לעיתים בלי לשים לב הם יעלו על דרך שמרחיקה אותם ממקור עוצמתם הפנימית, ואז הו אז, כמו מכת גוֹנג ידאגו החיים לייצר משבר פנימי או חיצוני שישב אותם אל הנתיב שמוביל אותם שוב, אל מטרת חייהם.

מישהי שישבה בקהל ההרצאה כעסה על האמירה הזאת שלי ואמרה שהעובדה שאני קושר בין גבריות לחיים מכווני מטרה נובעת מן ההסללה שפוגעת בגברים ומדכאת נשים, שזו אמירה פטריאכלית. כמה ימים אחר כך נער בן 19 שאני מלווה התייעץ איתי לגבי עמוד אינסטגרם שעוסק בהתפתחות אישית לגברים, ומלמד אותם כיצד להפוך את עצמם ״לגברי אלפא״ שמצליחים עם כסף, נשים, פיתוח גוף ואני מוסיף: טשטוש עולמם הרגשי.

שמתי לב שפעמים רבות ובמיוחד סביב נושא המגדר, כעס צומח על מצע של אידיאולוגיה או מוסר. הצטערתי על כך שהחיבור בין גבריות לחיים מכווני מטרה גורם לכאב וכעס. אני מאמין שההצלחה במאבק באלימות ואי- שוויון מגדרי תלויה בחיבור של גברים ככל האפשר לעוצמתם הפנימית ולמטרת חייהם, ואני מתקשה לקבל את העובדה שהעצמה של אחד היא החלשתו של האחר.

אבל כשהנער ערך לי סיור באותו עמוד האינסטגרם הבנתי פתאום את נקודת מבטה של האישה שכעסה עלי, וכעסתי גם אני. אותו עמוד אינסטגרם שיש לו עשרות אלפי עוקבים צעירים עושה שימוש במושגים מאוד דומים לאלה שאני ואחרים משתמשים בהם על מנת לתאר גבריות טרנספורמטיבית, ובכל זאת מקדמים גבריות רעילה. הוא עושה זאת על ידי מניפולציות שנועדו לשכנע את העוקבים הצעירים שנשים הן מניפולטיביות ומסוכנות ושמטרתן היא להחליש את הגברים בחייהם ולבזוז אותם מעוצמתם.

אבדן החיות הגברית, הדיכאון והניתוק של גברים כה רבים בתרבות המערב המודרנית מהווה קרקע פוריה למאבק בין המינים, וגם לסילוף אמיתות רוחניות והולכה שולל ברשת. עלינו לנסות למצוא מחדש את העוצמה שלנו בברית שיש לנו אחד עם השני, בהסכמה אמיצה לחוות כאב, להתאבל ולהפנים שוב ושוב שהגאולה שלנו תלויה באומץ להביע פגיעות.

המשבר האוניברסלי שחולש על המין הגברי מאז המהפכה התעשייתית הוא מבחן שששולח אותנו למצוא את דרך החניכה האישית שלנו, בעולם שבו בנים צעירים כבר לא זוכים לחניכה מהאבות שלהם. מתוך חניכה זו אני מקווה שנלמד לקחת אחריות על כל ההיבטים של חיינו, ואז לגלות מה היא מטרת חיינו - לשם מה אנו חיים.

אני מקדיש את המכתב של חודש אוגוסט לאותה אשה בקהל שכעסה עלי, לנער שעמוד באינסטגרם גרם לו לפתח כעס ובוז לנשים. מי יתן ונחליף את הכעס בלקיחת אחריות, את הכוחניות באותנטיות ואת הפחד באהבה.

לפני עשר שנים הצטרפתי לארגון בשם סח"י - סיירת חסד ייחודית. זוהי עמותה שמאגדת חבורות של בני נוער בערים ברחבי הארץ סביב מטרה של עשיית חסד ומתן בסתר למשפחות שזקוקות לסיוע ברכישת מזון. חבורות הנוער האלה יוצאות לגייס תרומות מזון במרכזי קניות, מחלקות את השלל שאספו בארגזים, ואז באישון לילה כשאין איש ברחובות הם מגיעים לדירות של אנשים בשכונה שהם יודעים שיש להם קושי כלכלי, מניחים את הארגז על מפתן הדלת, מצלצלים בפעמון ובורחים.

גיוס הנערים מתבצע תמיד באותו אופן. "הצ'יף", הוא זה שיוביל וירכז את החבורה מגיע יום אחד לשכונה בשעת ערב מאוחרת ומדליק מדורה. נערות ונערים סקרנים מגיעים לרחרח ולבדוק למה מישהו זר הדליק מדורה בשכונה שלהם באמצע החיים, הם מתיישבים ומדברים, וכמה ימים אחר כך שוב מתקיים אותו הנוהל, נדלקת מדורה, הנוער מגיע בסקרנות ולאט לאט נוצר קשר מסויים. הצ'יף מספר על סח"י ומציע לבני הנוער לנסות לאתר משפחות נזקקות בשכונה ולארגן ערב חלוקה.

לאט לאט מתגבשת חבורה. בחבורה ישנה היררכיה ממש כמו בחבורות רחוב, הגיוס לפעילות מתבצע באופן ששואב השראה מעולם הפשע, והפעילות מתבצעת באישון לילה ובהיחבא כך שהנוער הזה שמגיע משכונות שנחשבות מאוד בעייתיות מתמסר מאוד בקלות, ואפילו חווה אדרנלין ופחד באופן שמספק אצלו את הסקרנות והצורך לשבש ולהפר את הסדר הקיים. עם זאת, בסופו של דבר חבורה הזאת לא עוסקת בפשע, אלא בעשיית חסד ומתן בסתר ולכן מבלי שהם מודעים לכך הם מתחילים להשתנות. הם משתלבים בסח"י ומכירים יותר ויותר פעילים ומבינים שהם חלק ממשהו גדול, הם פוגשים אנשי צוות וצ'יפים שלפני כמה שנים היו נערים בחבורות בעצמם, והם מתחילים לקחת אחריות על חייהם, ולהעז לוותר על היאוש, ולראות את מטרת חייהם מתהווה בעיני רוחם.

בחבורה שהובלתי לפני אחת עשרה שנים היה נער עצום ממדים, תוקפני וכועס. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא איים עלי בדקירה. הוא הפך להיות מנהיג חיובי בשכונה שלו, והיום הוא פעיל חברתי במאבק באלימות במשפחה ועובד עם גברים אלימים על שליטה בכעסים. כשנפרדנו אחרי שנה שאלתי אותו איך הוא מסביר את השינוי שהוא עבר. הוא אמר לי שככל שהיד עוסקת בעשיית חסד ונתינה, היא פחות יכולה להתקמץ לאגרוף.

ובאמת בקלות אפשר לטעות ולחשוב שמה שהופך את הפעילות של סח"י לכל כך מוצלחת וגאונית זה המודל עבודה, אבל בעצם יש שם מרכיב סודי, שעליו מצביע גם רוברט בליי כתנאי להבניה מיטיבה של הגבריות בנפשו של נער צעיר. כך אומר רוברט בליי בראיון שלו מ1990:

"אתה עשוי לחשוב שעל מנת לחנך נער צעיר אתה צריך לקחת אותו לדוג, או ללמד אותו לתקן את האוטו, וזה לא נכון. התנאי לכך שהנער הצעיר יהיה מחובר לשושלת אבותיו לעוצמתו הפנימית הוא שיהיה גבר אחד מבוגר, לא משנה אם הוא אביו או לא שיחזיק את הנער בתוך לבו״.

כמובן, כמובן כמובן שגם בנות גדלות ומתעצמות מכך שמישהו מחזיק אותן בתוך לבו. זה לא ייחודי לגברים. העניין הוא שנשים עושות את זה מצוין עבור בנותיהן מאז שחר האנושות, וגברים הפסיקו לעשות זאת עם יציאתם ממשק הבית לעבודה במפעלים במהפכה התעשייתית.

בהיעדר חניכה של גברים לבנים צעירים, יפנו רבים מהם למשפיעני רשת, סטנדאפיסטים, כוכבי פופ ומעצבי דעת קהל שיציעו להם משהו דומה לחניכה. לכן אותו עמוד אינסטגרם שמעודד אלימות ומשכנע גברים צעירים שמטרת חייהם היא ריבוי מערכות יחסים אינטימיות ושפע חומרי כל כך מצליח בקרב צעירים בני 14-25. בגרעין הנשמה שלהם הם יודעים שעל מנת להתגבר על החולשה והריקנות שקיבלו בירושה מדור האבות המוחלש שלהם, הם זקוקים לחניכה. הם פשוט מקבלים את החניכה שלהם ממקור שגוי.

כמעט בכל סדנה שאני מעביר לבנים יש אחד או שניים שנשארים בסוף אחרי כולם ומבקשים לדבר, ואז לא יודעים בדיוק מה לומר. הם מנסים לנסח שאלה, אבל השאלה לא נגישה להם, ואז הם אומרים סליחה ושהם לא בדיוק יודעים מה רצו להגיד. בעבר הייתי מנסה לפצח איתם מה הם מנסים לשאול או לומר, אבל סיגלתי לעצמי הרגל חדש. אני מתחיל להתעניין איזה גבר יש בחייהם, אותו מעריכים, או מקווים שהוא מעריך אותם. תמיד יש אחד כזה. ואז אני אומר להם, עזוב. תנסה לכתוב לעצמך כמה שאלות שהיית רוצה לשאול אותי עכשיו, ואז תלך ותשאל את אותו איש שאתה מעריך או מקווה שהוא מעריך אותך.

גם ילדים בגן, וגם ילדים בבית ספר יסודי, גם נערי תיכון וגם גברים מבוגרים, מזדקפים ומתמלאים חיות כשיש להם אחריות על משהו. החזה נפתח, העיניים בורקות.

הנער הזה שבא להתייעץ איתי לגבי עמוד האינסטגרם, הגיע כבוי וחסר אונים. הוא הראה לי אלפי תגובות באותו עמוד לפיהן השיטות שלמדו שם שינו את חיי העוקבים והעצימו את ביטחונם העצמי, והוא שמתרגל את השיטות המוצעות בדף חווה נסיגה בביטחון העצמי, בלבול וצער.

נכנסנו יחד ללמוד את תפיסת העולם של עמוד האינסטגרם המצליח, וגילינו משהו מעניין. בסוגיות שעוסקות בחופש, כמו החופש לפעול בעולם באותנטיות, החופש להגיד את המחשבות שלי בקול רם, או החופש לנהוג על פי הערכים שלי מכוונים כותבי העמוד את העוקבים שלהם לשלול חופש מאחרים (ואחרות). בסוגיות העוסקות בבחירה, כגון הבחירה אם להיכנס למערכת יחסים או לא, הבחירה איך להתמודד עם דחיה מכוונים הכותבים את העוקבים לשליטה. שליטה עצמית, שליטה באחר או שליטה בסביבה.

פתחנו את זה קצת יחד וראינו שכאשר הביטוי החופשי שלי שולל חופש מאחרים אני למעשה מתנהג בכוחניות וכופה את עצמי על הסביבה או על אנשים. שוחחנו על הסיפוק שאנחנו מרגישים כשאנחנו מסייעים למישהו אחר לפעול מתוך חופש, או אפילו רק להתקיים מתוך חופש. ראינו גם שכאשר אנחנו עסוקים בשליטה אנחנו חווים פחד. פחד מאובדן שליטה, פחד שלא נהיה דומיננטיים, או פחד שנחווה שיפוטיות. כשאנחנו עוסקים בבחירה לעומת זאת, כל ההתמקמות שלנו מול העולם אחרת. אנחנו לוקחים אחריות.

ואז הוא הרים את הראש. הוא אמר לי שהוא חושב על סבא שלו, שתמיד לוקח אחריות על כל המשפחה, על הסביבה, על תשלום החשבון, ואפילו על המדינה והוא מבין שככה הוא רוצה להיות.

ומה עם זה פשוט לא הולך? כל הרעיון הזה של לעזור לבנים לא להדחיק את הרגשות שלהם, לפתוח את הטאבו ולהיפתח לאינטימיות? לא פעם קורה שהורים שנעזרים בי ביחס לבנים שלהם היו רוצים לגדל אותם לאי הסלמה וחיבור גוף נפש מיטיב, אבל אלה הבנים עצמם שלא משתפים פעולה ומבטאים אגרסיביות ואלימות מגיל הגן ולפעמים לפני כן.

"אנחנו מנסים לשים לילד שלנו גבולות רכים אבל כלום לא עובד ובסוף זה תמיד מגיע למצב שזה הכוח שלי מול הכוח שלו" ככה כתב לי אבא יקר לנער בן 13. אני מוצא את עצמי מזדהה, ומכיר היטב את התחושה שברגעי האמת, כשהמתח עולה כל מה שנשאר זמין לנו זה כוח, זעם וצדקנות.. מי שגדול יותר פיזית גובר על הקטן, אבל בלבנו אנחנו יודעים שזה זמני ושזו לא סמכות אמיתית. אנחנו יודעים שסמכות שמבוססת על כוח ולא על אהבה, עתידה להתפורר לאב, ואז בשקט של האחרי הסערה נפגוש שוב את הבושה והאשמה שמעוררות בנו כעס, וחוזר חלילה.

במהלך החודשים שאחרי ה-7 באוקטובר, בזמן שנלחמנו בעזה, רצה הגורל והתגלעה מחלוקת עמוקה בתוך הצוות שלי. זה קרה בלב הלחימה, בתוך שבועות אינטנסיביים בחשכה ולחות, לחץ נפשי, פחד וחוסר וודאות. מבלי להיות מוכנים לכך, מצאנו את עצמנו מעבירים חברות בת 16 שנים שהתחילה בטירונות, דרך מבחן בלתי אפשרי. גילינו שהחוזה שחתמנו עליו בגיל 18 השתנה כלומר, התנאים שלו השתנו. כשאתה נער בן 19 כיוון ההסתערות הוא קדימה בלבד, כשאתה איש ואבא אתה מחזיק שני כיוונים בהסתערות שלך. מסתער קדימה אבל המטרה הגדולה יותר היא לחזור. ככל שאנחנו קושרים יותר קשרי חיים, ככל שאנחנו צוברים קשרי אהבה, אנחנו כרוכים ביותר חוזים.

זה לא סתם. כגברים החוזים האלה שומרים עלינו. חלקינו מתעדפים באופן יומיומי שמחה על פני עצב. דיבור על פני זעם. אנחנו נבחר בבניה על פני הרס עצמי, במדיטציה על פני ג'וינט, נבחר באשה שלנו על פני ריבוי מערכות יחסים, נבחר ספר על פני שיטוט באינסטגרם. מה שנותן לנו את הכוח לבחור נכון שאנחנו כורכים את עצמינו בחוזים. מה שמחליש את היכולת שלנו לבחור נכון זה הפרה של חוזים. אנחנו נחתום על חוזים חדשים ונפר חוזים ישנים כל הזמן, כי זו התנועה. ככה זה. כשאתה חתום על חוזים רבים לפעמים התנאים שלהם סותרים אחד את השני.

במלחמת ה-7 באוקטובר הפרתי חוזה שחתמתי עליו בטירונות עם החברים הכי טובים שלי, ובחרתי בחוזה שחתמתי עליו מול הילדים שלי ביום שכל אחד מהם נולד. הבחירה בחוזה עם הילדים שלי חיזקה את הכוחות שלי בהורות, וההפרה של החוזה מול החברים שלי החלישה את הכוחות שלי בתפיסת הערך העצמי כגבר שיש לו אונים.

כעבור שנה מאותה מלחמה נכנסתי לאוטו ונסעתי לחבר שלי. לקח לי חודשים רבים להבין שבקונפליקט שנוצר בינינו אנחנו לא צריכים לסלוח אחד לשני, או ליפול זה על זרועותיו של זה. אנחנו צריכים לעשות את מה שלא יכלנו לעשות על רקע הפיצוצים מחרישי האוזניים של עזה. אנחנו צריכים חוזה חדש, ובחוזה החדש ידעתי - הכיוון של ההסתערות הוא קדימה, ואני יודע שאם המטרה של הניסוי הזה בגבריות היא להתפתח, אז אנחנו נסתער בכל העוצמה לכיוון שבו אנחנו הכי חלשים. אני אדרוש ממנו ומעצמי יותר אינטימיות, יותר חשיפות, יותר פגיעות, ואעשה את זה כמו גבר.

ואולי זו הפנטזיה שלנו על הרמוניה שתוקעת לנו מקלות בגלגלים. כהורים, כמה היינו רוצים ללמד את הבן שלנו לדבר את הרגשות שלו במקום להתנהג אותם, אבל הוא לא משתף פעולה. כגברים, כמה היינו רוצים לצאת מהמלכוד הזה שלוקח אותנו שוב שוב לכוח, לשתיקה, לבדידות, אבל אנחנו פשוט לא משתפים פעולה עם עצמינו. זה קורה גם כשאנחנו מנסים ללמד את הגוף שלנו פעולה חדשה, להתמסר לתרגול, לתפילה, להיגמל מההתמכרויות שלנו, לכבות את המסך. אנחנו מתמרדים בעצמינו. זה קשה להחזיק את החוזה.

הסתירות האלה שחיות בנו ובבנים שלנו הן חומר שארוג שתי וערב, וזה טוב. זה אומר שאנחנו עשויים מחומר חזק יותר. הרעיון שכל מה שחי בנו יהיה ארוג בכיוון אחד לא יעיל, אם לא יהיו בשטיח הזה את שני הכיוונים הוא יתפרק.

נשתיק את הכמיהה הזאת להרמוניה. נסתכל על הדיס-הרמוניות בחיים שלנו ושל הבנים שלנו מתוך קבלה לא מתפשרת של מה שיש, אבל לא נירדם על זה. זו לא רק קבלה שקטה של מה שיש, זו גם דרישה אמיצה של מה שחסר.

ישבתי עם קבוצת נערים בני 16 שאני עובד כבר מספר שנים, ושוחחנו על נושאים שכבר דיברנו עליהם בעבר וקשורים לאופן שבו הם נדרשים לשמור על התודעה שלהם. בקצרה, העניין הוא שפנטזיות של בנים וגברים רבים מתעצבות מתוך האופן שבו הם מנהלים את התוכן שבו הם מזינים את התודעה שלהם. בנים וגברים רבים מרגישים שהם נתקפים באופן מקרי ופתאומי בגלים של דחף במהלך היומיום,שיש משהו: מראה מסויים, או אקט מסוים שפתאום מדליק אותם במיוחד, ולפעמים אפילו הופך להיות סוג של אובססיה. אותם בנים ירגישו שזה שרירותי, ולא יקשרו את זה להרגלי הגלילה שלהם ברשתות חברתיות, לזרימה בלתי פוסקת של תוכן דיגיטלי או חברתי לתוך המוח. במידה ואנחנו צורכים פורנוגרפיה, אנחנו למעשה הופכים את חווית הצריכה למועצמת פי כמה וכמה מכיוון שמשולב בה גם אקט פיזי עצבי, אוננות ואורגזמה. מתוך כך, מה שגבר יבחר להכניס לתוך עצמו גם בשגרת היומיום, וגם במהלך מימוש המיניות שלו, יהפוך בהדרגה לעולם הפנטזיה שלו, ולעיתים גם יהפוך להיות פנטזיה שהוא משליך על אחרות ואחרים, מה שאולי יגרום לו להתנהג באופן שיגרום לאותן אחרות להרגיש לא בנוח בסביבתו.

אותם נערים איתם שוחחתי על הנקודה הזו שאותה הם כבר מכירים זמן מה, אמרו שההחלטה להגן על תודעתם הולכת ודועכת ככל שהיום עובר, ושבשעות הלילה, לקראת שינה משהו ביכולת שלהם לבחור בחירות מיטיבות עבור עצמם דועך והם חוים שם קריסה, התפרקות ואחרי יום טוב של בחירות בריאות ומחזקות הם מוצאים את עצמם גוללים שעתיים ברשת חברתית, פורקים אנרגיה מינית מול פורנו ונרדמים בתחושת אשמה וחוסר מסוגלות.

שתי מחשבות מרכזיות מלוות אותי מאז השיחה איתם. אחת קשורה בחוסר ההיכרות של כל כך הרבה מאיתנו עם עצמנו, עם המהלך המחזורי שמתקיים בנו יום ולילה. הוא מנהל את חיינו והוא השתקפות של עולם הטבע סביבנו. היכרות עם המהלך הזה יכולה להצית בכל אחד מאיתנו חוויה של ריבונות ומבט אינטימי יותר על השאלה: מי אני? המחשבה השניה, שנובעת מתוך הראשונה, קשורה בכוח רצון, ובתפיסה השגויה שכוח רצון הוא מאבק של האדם עם עצמו. התגברות על יצרים והדחקה של רצונות ודחפים עד כדי ירידה מתמשכת בביטחון ותפיסת הערך העצמי.

כוח רצון אינו מאבק, אלא יכולת ניהול ומנהיגות בתוך סך כל האנרגיות שחיות בכל אחד מאיתנו. היכרות אמיתית עם כמה שיותר היבטים של עצמנו עד כדי לקיחת אחריות רדיקלית על השאלה: "מי אני?" לקיחת אחריות מהסוג הזה מעבירה אותנו מתודעת "נע ונד תהיה בארץ", לתודעת "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אתה מפסיק להיות משוטט והופך להיות עולה לרגל.

דמיינו עיר בימי הביניים. היא מתקיימת על סחר חליפין ויחסים בין בני אדם. אנשים חייבים לצאת ולהיכנס על מנת שהעיר תתקיים, השוק חייב לפעול, מידע חדש חייב לזרום פנימה אחרת העיר תתמוטט כלכלית ותסבול מרעב ועוני שיוביל גם לפשע, שוד וגזל. יחד עם כל זה, מחוץ לעיר ישנם אנשים חורשי רע. הם לא מעוניינים בסחר הוגן, ואין להם כבוד לתושבי העיר. הם שודדים, פרזיטים המתקיימים על עבודה של אחרים, והם לחלוטין קיימים. עוברים מעיר לעיר ומנצלים את משאביה שהושגו בעמל ויזע.

מה עושה ראש העיר?

הוא מקיף את העיר חומה, ואת המשכן שלו הוא שם במרכז העיר. את שערי העיר העצומים הוא סוגר כבר במהלך השקיעה במנעול ובריח ומעמיד בה שומרים. גם אם אתה אדם טוב, אם תגיע אחרי השקיעה, אתה נשאר בחוץ. האחריות של הסוחר ההגון והאזרח הטוב היא להגיע לפני השקיעה. השכם בבוקר שערי העיר יפתחו. הבוקר רענן ומבשר טובות, הבוקר מלא פוטנציאל. ריח לחם טרי ממלא את כיכר העיר, שומרים יעמדו ויפקחו עין על הנכנסים והיוצאים, אבל לא יעכבו את הזרימה. יבואו בשערי העיר כל אותם סוחרים הגונים שמביאים סחורה טובה וברכה. אולי יכנסו כמה משוטטים חסרי כיוון ומטרה בשעה הזאת, אבל העיר מלאה כעת באנשים טובים וכולם ערים. ניתן להכיל אותם.

התודעה שלנו היא עיר בימי הביניים, והמוח שלנו הוא ראש העיר שחי במרכזה. נערים וגברים רבים מרגישים כל כך מוחלשים ואומללים מול המחשבות "הלא לגטימיות" שתוקפות אותם, ומול ההתמכרויות שלהם, והם נאבקים בהתמכרויות האלה ומוצאים את עצמם נשדדים שוב ושוב. נשאבים לשיטוט חסר מטרה ומוצאים עצמם נטולי אנרגיה מנטלית, והיא כל כך נחוצה.

לשם שמירה על עצמנו, ונאמנות לבחירות המיטיבות שלנו, אנו זקוקים לאנרגיה מנטלית. אי אפשר באמת לעמוד בפרץ של כוחות תרבות הצריכה והדיגיטל כשאנחנו עייפים מאין ספור אינטראקציות שעברו דרכינו. היכולת שלנו לרפא את עצמנו ואת העולם כרוכה באפשרות להפסיק להילחם בשודדי דרכים וגנבי תשומת לב באופן לא מנוהל. אנחנו צריכים לפתוח את שערי העיר בבוקר, להיפתח לעולם ולתת לו לעבור דרכינו, ובאותה נשימה לצאת אליו ולעבור דרכו. אבל עם השקיעה, כשמגיעים התהוּ, הבהוּ, החושך והתהום; לסגור את שערי העיר. אין כניסה לרשתות חברתיות, אין שיח עם אנשים שמבלבלים אותנו, אין דינמיקות מורכבות אחרי השקיעה.

את הכל אפשר לדחות לבוקר.

נועלים את השערים. שמים שומרים, נועלים את המכשירים, עושים מה שצריך. כך אנחנו שומרים אנרגיה מנטלית, על מנת שהיא תשמור עלינו.

אני יודע שזה עשוי להפתיע, אבל רוב הנערים שאני פוגש פתוחים לרעיון הזה, מאמצים אותו ויכולים להתחבר אליו וליישם אותו. זה לא אומר שהם יוותרו על מפגשי הערב והלילה עם החברים שלהם, וזה גם לא נדרש. מודעות לאנרגיה מנטלית שלהם שולחת אותם לעשות את הכיף שלהם, אבל לשים את הטלפונים בצד. להיות יחד, לזכור שבשעות החשכה היכולת שלהם לבחור פוחתת ולכן הם צריכים לשמור יותר אחד על השני.

היכולת לקחת אחריות רדיקלית על עצמינו קשורה פחות לכוחות רצון ויותר למודעות וכמיהה לתיקון של החלקים השבורים בתוכי. הרצון בתיקון משנה גם את המהלך ההורמונלי שלנו. מחזוריות של נשים אורכת חודש. אישה שלמדה על עצמה מכירה את הכוחות והחולשות שלה במהלך החודש ויודעת לנבא מתי היא תהיה שם עבור עצמה, ומתי לא. היא יודעת מה כדאי שהיא תעשה ומה לא כדאי שהיא תעשה במהלך החודש.

מחזוריות של גברים היא מחזוריות של יממה. במהלך הלילה הגוף מייצר מחדש הורמונים שבעבר הרחוק הוציאו אותנו לצוד, וכיום מוציאים אותנו למימוש ובחירה מיטיבה: טסטוסטרון, דופמין ואוקסיטוצין. כפי שנכתב פה כבר בעבר, כאשר גבר ונער מגיעים לאורגזמה, מלאי הדופמין והאוקסיטוצין שלהם מתרוקנים, ויקח להם 24 שעות להתחיל לייצר את עצמם מחדש. הבוקר הוא הזמן שבו יש בנו יותר מאותם הורמונים שיהפכו אותנו לחיוניים, ומסוגלים לבחור שוב ושוב בעצמינו מתוך אחריות ואהבה לעצמנו ולעולם. גם צריכה רגילה של תוכן ברשתות חברתיות גורמת למוח לייצר עוד ועוד דופמין, וזה משאב מוגבל. כאשר אנחנו מרגישים מרוקנים מכוחות, שדודים מזכות הבחירה שלנו, חייבים לטשטש רגשות מורכבים באמצעות תוכן חיצוני, זה סוף מלאי הדופמין. זמן לנעול את שערי העיר. (היה עדיף לנעול אותם לפני כן).

המשמעות של זה היא שבנים, נערים וגברים שלומדים על המיניות שלהם ורוצים לבחור בחירות מיטיבות, לא צריכים להיאבק בשום דבר. לא לברוח, לא להתנזר, לא להימנע. רק להיות בבקרה ומודעות על מלאי האנרגיה המנטלית, ואנרגיית החיים שלהם, וניהול נכון של האנרגיה הזאת במהלך היממה, ומתוך כך הם כבר לא במלחמה עם עצמם ועם שדים מבחוץ. הם פשוט ראש עיר אחראי שבורר מי נכנס ויוצא מהעיר ומתי, ואין לו שום כוונה לתת לשודדי דרכים ובוזזי בינה לשדוד אותו מהנכסים שלו.

אנשי חינוך והורים מתייעצים איתי לעיתים לגבי שעות המסך של הילדים שלהם, תוהים איך הם יכולים לגרום לילדים שלהם להתמכר פחות. אותם הורים ומאנשי חינוך מדברים בדרך כלל עם הילדים על המכשיר ועל התוכן. אני ממליץ, ברוח הדברים עד כה, לעבור לדבר איתם על חווית הגוף. לתת להפ לחקור את את עצמם וללמוד על עצמם. ילדים בני 12 יודעים היטב כיצד הגוף מרגיש אחרי גלילה ארוכה מדי בטלפון הנייד. הם יודעים לאפיין את חווית השדידות, חוסר האנרגיה, חוסר התקווה לפעמים. ההיכרות ההולכת ומעמיקה עם תהליכי הגוף היא זו שתאפשר לאותם צעירים להפוך לאורך השנים הבאות למנהלים בתוך תודעתם, ואחר כך למנהיגים.

שמרו על הנכסים שלכם.

למדו את הבנים שלכם לשמור על הנכסים שלהם.

אם נכתוב במנוע חיפוש, או בתוכנת בינה מלאכותית את המילים "חינוך למיניות בריאה" נקבל רשימה של תדריכים, דפי מידע, סרטונים שמסבירים את הפן הביולוגי של התבגרותם של בני ובנות נוער. גם כאשר נפגוש התייחסות להיבטים רגשיים של התבגרות מינית, ניווכח שהשיח עוסק בהורמונליות, והקשרים ביולוגיים של התנהגות והלכי נפש. בדומה לכל תוכן אחר שנרצה ללמד ילדים, תוכן שמתמקד במידע בלבד יצור תמונה מטריאליסטית של המציאות, ותמונה מטריאליסטית היא תמיד חלקית.

ללמד על מיניות האדם מתוך תפיסה הרואה את האדם כשילוב של סביבה וגנים בלבד זה לתת חצי תמונה. הסיבה נעוצה בכך שרבייה היא לא רק אחד ועוד אחד שווה שלוש, רבייה היא שאלה של גורל ומסע נשמתי, נשמה שבחרה שותפים למסע. גם התבגרות אינה רק שלב חיים של געשיות הורמונלית ושינויים פיזיים אינטנסיביים, אלא מהלך נשמתי עמוק של פיתוח כוחות הנפש הנדרשים לטובת הגשמת הייעוד של האינדיבידואל. מערכות יחסים, זוגיות או רומנטיות אינן רק בחירה מעולם המשיכה המינית והתנודתיות של הנפש בין חיבה לריחוק, אלא זיווג קרמתי שנקבע מראש במטרה להתפתח ולתרגל את יכולות האהבה על מנת להתעלות.

אם כן, כיצד באה לידי ביטוי תפיסת אדם הוליסטית, רוחנית בהקשר של חינוך מיטיב למיניות? באחת ההרצאות שהאחרונות שלי בפני הורים נשאלתי כיצד העקרונות התמונתיים והרכים של חינוך ולדורף בתחילת בית ספר יסודי מתיישבים עם ההבנות של הצורך בחינוך מיטיב למיניות בעידן דיגיטלי שבו ילדים זקוקים לתיווך נושא המיניות מהמבוגרים המשמעותיים בחייהם כבר מגיל צעיר.

אחד העקרונות המשמעותיים של חינוך ולדורף (חינוך אנתרופוסופי) בגילאי יסודי הוא שהידע אינו מטרה חינוכית. הידע הוא תוצר לוואי של מטרה גדולה אחרת, והיא לענות על הצרכים של הילדים בהתאם לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים. למעשה אחד הדברים המרכזיים שמחנכות ולדורף, והורים שמגדלים את ילדיהם בגישה זו עושים זה להתבונן בילדיהם ולנסות לאפיין מי עומד מולי, ומה הנפש שלו מבקשת בשלב זה של חייו. מסיבה זו אם נכנס לבית ספר ולדורף באמצע היום נראה ילדים משחקים, יוצרים, שרים, עובדים בתנועה, מדקלמים בחרוזים, בונים, שומעים סיפור או שוהים בטבע. איבר הלמידה של ילדים עד גיל 14 הוא לא המוח, אלא הלב. מה שעובר חניכה בשנות בית הספר היסודי הוא לא כוחות החשיבה, אלא כוחות הרצון.

שיח הנוגע למיניות עם ילדים בגילאי בית ספר יסודי אינו נפרד מהעקרונות הללו, ואנו נדרשים לזכור זאת. מבוגרים רבים עוברים לשיח מאוד שכלתני כשזה מגיע למיניות של ילדיהם או תלמידיהם. לעיתים נראה מצב שבו השיח היחיד שמתנהל עם ילדים בתחילת בית ספר יסודי בנוגע לגוף ויחסים הוא שיח של גבולות. שיח שמתמקד במה אסור, מה לא עושים אצלנו. זה קורה לרוב מתוך בהלה שקשורה באסוציאציות אירוטיות מעולם המבוגרים. חינוך מיטיב למיניות, בדומה לכל תוכן אחר שאנו מתווכים לילדי בית ספר יסודי מגיע כאשר הוא עטוף בערך מוסף רגשי ורוחני שקושר בין הילד לעולם, בין האדם לסביבתו, בין עובדת קיומו לתכנית נשמתית גדולה יותר אליה הוא שייך. לעיתים הוא אפילו יכול להגיע בסיפור.

אחת הסיבות שבגללן אגדות ילדים הינן כה משמעותיות בילדות היא שאגדה טובה תמיד מצביעה על אמת גבוהה יותר מהמילים עצמן. באגדות מוות הוא דרך שיש ממנה חזרה, אבדן הוא התחלה של מסע התקדשות, חתונה היא ביטוי של אחדות וגאולה. הביטוי של אמת גבוהה יותר מהמילים עצמן הוא ערך שכדאי לשמר כאשר אנו מתווכים את העולם לילדים. בחינוך למיניות ישנן העובדות שאני ממליץ לספר לילדינו בטרם כיתה א', מתוך ידיעה שהם יפגשו את המידע בקרב חבריהם לכיתה, ועדיף שישמעו אותם מפינו, באופן יזום ובמרחב בטוח. בשיחה כזאת נספר לילד או ילדה בני 6 כיצד באים ילדים לעולם באמת. זה שלב שהרבה פעמים נתפס בצורה דיכוטומית. או שנדבר על החסידה, או שנדבר על פין ופות. שיחה מיטיבה על הנושא הזה תתייחס גם להיבטים הפיזיים של מין ורבייה, וגם להיבטים איזוטריים יותר על פי תפיסת העולם והאדם של המבוגר. אני יכול לומר שבעת שאמא ואבא התחבקו ואהבו מאוד, והפין של אבא נכנס לפות של אמא, ישבו המלאכים בשמיים ומלאך אחד בחר לבוא לעשות את מסע חייו במשפחה הזאת, והמלאך הזה הוא אתה.

מה את או אתה מחזיקים כאמת שלאורה אתם חיים? אותן אמיתות שמתייצבות בעומק התודעה שלנו כידע שקט על עצמנו הן הקרקע היציבה ביותר עבור המרחב הפגיע הזה של שיח על מיניות עם ילדינו. עלינו לזכור שילדים לא מתחנכים ממה שאנחנו אומרים, אלא ממה שאנחנו. זה ציטוט של רודולף שטיינר, הההוגה והמייסד של חינוך ולדורף והאנתרופוסופיה. כל פרוטוקול שנביא אל הילד מבחוץ, בצורה אינפורמטיבית, תדריכית, לא יפעל בנפש שלו כחומר מזין. ילדים מגיבים בצורה החיובית ביותר כאשר אנו מביאים אליהם תוכן שכבר חי בתוכם והם מזהים אותו כחלק מעצמם. סקרנות מינית קיימת בילדים כבר מהגיל הרך, הרצון להתקרב ולחקור, ההיכרות והכמיהה לעונג. הכל שם. הסברים אינפורמטיביים לא נחוצים, התבוננות שקטה וסקרנית, נרמול זיהוי ותיווך ולבסוף אמירה חיובית של מה שאני מעודד יעשו את העבודה.

הנה אחת הקלאסיקות החוזרות ונשנות בגן או בכיתה א': ילדים מבטאים סקרנות כלפי איברים אינטימיים של עצמם או של חבריהם. סקרנות זו גוררת אחריה כמעט תמיד תגובות מבוהלות של המבוגרים סביבם, וטלפונים לאנשים כמוני או שירותים פיסכולוגיים ייעוציים. גם במקרה הזה ודומים לו נקודת המבט עשוי להיות דיכוטומית. או שנחליט שזה נורמלי וננרמל, או שנציב גבול ברור. אותו גבול מסמן פעמים רבות את תחילת התהוותה של הבושה בקרב ילדים לגבי המיניות שלהם ושל אחרים. על מנת לייצר גישה מיטיבה ומאוזנת עלינו להחזיק מורכבות וללמד גם את ילדינו לעשות זאת. אנו יכולים לנרמל, להתבונן על הצורך של ילדינו בחקירה של אינטימיות, מגע וגבולות בחברות ולתת ביטוי של זה שהרצון טבעי, ובאותה נשימה גם לשים גבולות שישמרו על הביטחון והמוגנות של כולם. אנו יכולות להתבונן באופן ביקורתי על הצורך שלנו לומר לילדים מה לא עושים, ומתוך מודעות לומר לילדים מה כן אפשר לעשות. איך ואיפה הם יכולים לחקור את הגוף והרצונות שלהם.

זה חשוב כי כשנסתכל לעצמנו בעיניים נגלה שהצורך שלנו לתחום הכל בגבולות חזקים מדי, והצורך הטבעי למנוע חקירה של אינטימיות וגוף בקרב ילדים צעירים קשור לפחד, ופחד הוא טבעי אבל לא מהווה מניע טוב לחינוך. אנו רוצים לגדל בני אדם צעירים לחוויה של ריבונות, וריבונות אף פעם לא מבוססת על פחד. אם מה שאנחנו מהווים יותר מחנך ממה שאנחנו אומרים, אז כדאי שנעשה עבודה כנה עם הפחדים שלנו, מתוך שיחה עם הפחד נבין מה צועק מתוכינו כאיסור, הגבלה וצנזורה. ואל מול הקולות האלה נעבור מחינוך שמבוסס על תגובה לחינוך שמבוסס על בחירה. המילים שיצאו לנו מהפה כבר לא יהיו כאן לא עושים, את זה לא אומרים, בזה אסור לגעת. במקומן נגיד מילים כמו את זה עושים בפרטיות, אני אוהב אותך וחשוב לי שתשתמש במילים שנותנות כבוד, בזה נוגעים רק כאשר…

כשאנו מלווים אנשים צעירים שאנחנו אוהבים אל הריבונות שלהם, ומתווכים להם את נושא המיניות בהכרח נפגוש מבוכה, כאב, חוסר וודאות ופחד. בעוד שפורטוקולים שונים שמסתובבים בין הורים ועוסקים רק במידע ינסו לחסוך מאיתנו את הרגשות הללו, לדבר ללא מבוכה, להחליף את חוסר הוודאות במושגים ומילים שמסבירות הכל, בגישה המוצעת כאן אנחנו דווקא מזמינים את הרגשות המורכבים לבוא לידי ביטוי בידיעה שאלה מרחיבים ומעמיקים אותנו, משחררים אותנו. המבוכה דרה בכפיפה אחת עם כנות ופתיחות. עומק המבוכה שאסכים להרגיש הוא כעומק הכנות שאצליח להביע. הכאב דר בכפיפה אחת עם שמחה. עומק הכאב שאסכים להרגיש הוא כעומק השמחה שתגיע. חוסר הוודאות דר בכפיפה אחת עם אמונה. ככל שאסכים להרגיש חוסר וודאות, כך אצליח למלא את הלב שלי באמונה. הפחד דר בכפיפה אחת עם אומץ. עומק הפחד שאסכים לעצמי להרגיש בלי לברוח, הוא כגובה האומץ שאצליח לגדול אליו.

מסתכלים פנימה ושואלים:

לאחר הבירור הזה נבוא אל ילדינו ממקום שעבר בירור, והוא כבר לא מופעל. ומתוך שאנחנו מחוברים לעצמנו, ונתנו תשומת לב לפחדים שלנו, אולי נהיה פנויים להוסיף גם תוכן רגשי, תמונתי, ילדי ואפילו רוחני ולתוך התוכן הזה ניצק איזו אמת קטנה שאנחנו מרגישים שאנחנו יודעים.

ולבסוף, אוהבים את עצמנו וזוכרים שכשזה לא מושלם זה אנושי, ואנושי זה הכי טוב.

מנהיגות גברית - הכשרה ייחודית לגברים שרוצים לעשות שינוי בהנחייתי

במפגשים נעסוק ב:

- הבניית הגבריות בילדות, חשיפת אמצעי משטור ואמצעי שחרור

- ⁠מניעת אלימות וטכניקות של אי הסלמה

- ⁠הגברת האחריות החברתית ויצירת חוסן במרחב הקהילתי

- ⁠מנהיגות ואקטיביזם

🗓️ בתאריכים: 9.12 ,16.12, 23.12

⏱️21:30-20:00

📍 בית מרים, מרגוזה 54א'

בוא לשנות מציאות.

להרשמה⬅️:https://www.coing.co/TLV_BeitMiriam/179418

בשיתוף אסל"י והמרכז העירוני ליחסים בטוחים במשפחה, מרכז אור נור

פנה אליי אבא וסיפר על בנו בן ה-13. הוא כתב עליו מתוך שעשוע אוהב, אבל גם בדאגה: "הוא מתעורר לפעמים עם חלומות... מוזרים. הוא מספר לי על מים שהופכים לאש, על מקומות שמתפרקים ונבנים מחדש. בחלומות האלה יש גם אנשים, בעיקר נשים מהחיים שלו. הוא שיתף בחשש ומבוכה ענקית שבאחת הפעמים אישה אחת הייתה ערומה לגמרי מה שגרם לו להתעורר עם אשמה וחשש שמא משהו לא בסדר איתו. מלבד זה, אלה לא רק החלומות – הוא אומר שבמהלך היום מלוות אותו מחשבות ותמונות שנשארות איתו מהחלום. מין ערגה למשהו שהוא לא מבין. אתה מכיר את זה? כאילו הוא מתגעגע לעולם שמעולם לא ראה. מעבר לזה, אמרתי לו שזה נורמלי לחלום על עירום ולחוות משיכה מינית בחלום. הוא התבייש נורא והרגשתי שהתשובה שלי לא מספקת אותו…״

חשבתי לעצמי שערגה למשהו לא מובן, וגעגוע למקום שאינו מוגדר זו חוויה שהייתי רוצה לשמר בקרב הנער הזה ובקרב רבים אחרים. געגוע הוא אחת התנועות היפות והמעניינות של הנפש וכאשר היא מתקיימת, טוב לחוות אותה במלאות למרות הפחד.

בחסידות געגוע מתואר ככוח רוחני עמוק שמניע את האדם להתחבר למקור האלוהי, למדרגות גבוהות בנפש, או למהות הפנימית שלו. מדובר בגעגוע למשהו שאיננו בהכרח "מוכר" מבחינה חווייתית—מעין כמיהה פנימית לאיחוד עם משהו נשגב ונעלה, שהאדם אולי מעולם לא חווה באופן מודע.

רבי נחמן מברסלב מדבר על הגעגוע כמצב של "תשוקה אין-סופית" לדבר שהוא מעבר לעולם הזה, כמו נשמה שנמשכת לחזור למקורה. הגעגוע הזה הוא תנועה פנימית שמרחיבה את הכלי הרוחני של האדם, מעוררת אותו לחפש, להתפלל, ולעבוד על עצמו.

הרעיון של געגוע אצל הבעל שם-טוב קשור לשורש הנשמה—הזיכרון הרוחני העמוק של הנשמה את מקורה האלוקי. גם אם האדם אינו מודע לכך, יש בנפשו זיכרון עמוק של אחדות פשוטה ואינסופית. הגעגוע הוא הכוח שמחבר אותו לשורש הזה.

שניהם מתארים את הגעגוע לא רק ככאב, אלא גם כמנוע רוחני שמכוון את האדם לדרך של התעלות והתקרבות. במובן הזה, מדובר בגעגוע "למקום ש(לכאורה) לא היינו בו מעולם"—מקום פנימי, גבוה ונשגב, אך גם טבעי, שאליו הנשמה שואפת.

ניתן לראות את הגעגוע של נער בן ה-13 ולתאר אותו ככוח טבעי שמניע אותו לחפש משמעות, אמת, וחיבור עמוק—גם אם הוא אינו יודע בדיוק מהו הדבר הזה שהוא מחפש. זו תנועה שמחברת בין הגעגוע לחוויות הילדות, לעולמות שהוא חולם עליהם, ולמהות הפנימית שלו. אני זוכר את עצמי מעט לפני גילו, קצת לפני השינה, מנסה להגיד לאמא שלי שאני אוהב אותה ובפועל אומר לה שאני מתגעגע אליה. מכאן שגעגוע מבטא כמיהה להתקרב למקום שהיציאה מהילדות הולכת ומרחיקה אותנו ממנו.

והרי לנו סוגיה שכמעט אין סיכוי שתכנס לארסנל הנושאים עליהם מדברים הורים וילדים סביב גיל ההתבגרות. עבודה עם הורים, צוותי הוראה וגם עם תלמידים תתמקד כמעט תמיד בגוף, בסערת הנפש ובשינויי מצב רוח. מצב שבו נער מבטא סקרנות ומשתף את ההורה שלו ביחס לחלומות שהוא חולם, בתוספת העובדה שהחלומות האלה מעוררים את הנער לשאלות רגשיות עמוקות ושהוא מבטא געגוע וערגה מייצרים הזדמנות נדירה ובעלת משמעות להעמיק ולגוון את השיח איתו בנוגע להתפתחות שלו. לא רק כגוף מתפתח בעל רגשות, אלא כישות רוחנית שיש לה קשר לא רק לנגלה אלא גם לנסתר.

באנתרופוסופיה השינה היא מעין שיבה יומיומית אל אותו שורש נסתר, שאליו נכספת הנשמה על פי החסידות. האנתרופוסופיה מלמדת שהגעגוע אינו למקום שבו לא היינו אף פעם, אלא למקום ממנו אנחנו באים והוא מקורינו. עולם הרוח.

בהשראת ד״ר רודולף שטיינר, שינה היא לא רק הפסקה מהעירנות הפיזית; זהו זמן של פעילות רוחנית. על פי תפיסת האדם האנתרופוסופית, השינה נתפסת כמקום שבו הכוחות הפנימיים של הילד (כוחות חיים, נפש, ורוח) מתארגנים מחדש. בזמן שהגוף נח, הנפש והרוח מתרחקים ממנו וחוזרים למקורם (אולי לאותו מקום אליו הנער מתגעגע) כדי "לנשום", להיזכר, ולעבד את חוויות היום לקראת התמרה והתפתחות. בגיל ההתבגרות, כשהשינויים הגופניים והנפשיים גועשים, השינה עשויה להפוך לזירה רבת משמעות במיוחד – מקום שבו "האני" של המתבגר מבקש לגבש את עצמו.

שינה היא מרחב שכדאי להשקיע בו. כל האנשים, וילדים ונוער במיוחד. שינה איכותית קבועה היא מרחב קריטי של עבודת הנסתר בשנות ההתבגרות. בעיני זה לא מאוד משנה אם הנער זוכר את חלומותיו או לא, ואני לא רואה ערך רב בניתוח והתעסקות בתוכן החלומות, אולם מרגשת אותי העובדה שהנער זוכר את חלומותיו, ושהרגשות החלומות מעוררים בו מלווים אותו אל חיי הערות.

אנו יודעים שבתקופתנו בני נוער וילדים רבים מגיעים לשנת הלילה שלהם ישירות אחרי בילוי מול מסך מרצד בעל השפעות רגשיות והורמונליות עזות: צפיה בסדרות וסרטים, משחקי רשת למיניהם, רשתות חברתיות ואפליקציות להעברת מסרים - כל אלה משפיעים על איכות השינה של בני אדם ולמעשה מרבית הילדים מעל גיל 10 בימינו לא זוכרים את החלומות שלהם וישנים שינה באיכות ירודה. הנקודה הזאת נכונה גם למבוגרים, אולם במקרה של בני נוער לאיכות השינה יש משמעות קיומית שתשליך ישירות על מצב הרוח שלהם, על יכולתם לממש את רצונותיהם ולצמוח מתוך המסע שלהם. הייתי מציע להשתמש בסקרנות של הנער הזה לרגשות שעולים מתוך חלומות הלילה שלו, לחקור את חיי החלום שלו האופן יותר אינטימי על ידי שיפור איכות השינה. יש לוודא שנער מוציא כמות נכבדת של אנרגיה פיזית מדי יום, שהוא מצמצם צריכה של סוכר, מסכים וחוויות דופמיניות אחרות החל מהשקיעה, ושבשעות הערב האורות בבית מתעמעמים. בנוסף, הייתי ממליץ גם על כתיבה בסמוך להתעוררות גם של קורות החלום, וגם של הרגשות איתם הוא התעורר. פעולות אלה יהפכו אותו לחוקר פעיל של אותן חוויות לא מוכרות של געגוע וערגה, ולאט לאט הוא יוכל לצעוד יותר בביטחון לתוך חיי הלילה שלו, ולהרפות.

באשר להקשר המיני של חלומותיו, האבא מתאר שהוא בעיקר ניסה לנרמל את החוויה עבור בנו, וזה טוב מאוד. זה למעשה מה שצריך. המסר הקבוע והמתמשך צריך להיות שזה נורמלי, טבעי ואפילו רצוי. הייתי מרחיב את האמירה הזאת ומסביר שהמיניות שלנו, הכמיהות שלנו, המשיכה שלנו ליופי הגוף, הסקרנות כלפי עירום והתשוקה, כל אלה הם מרכיב שווה ערך ובעל משמעות חיובית בתוך האנושיות שלנו. אם מיניות על כל רבדיה היא חלק מהאנושיות שלנו, מדוע שלא נחלום עליה? בני נוער בריאים חולמים את הפנטזיות שלהם. למעשה היו מספר בני נוער ששיתפו אותי שבחלומותיהם הם חווים עונג מיני גבוה בהרבה ממה שהם חווים בהרגלי המיניות היומיומיים שלהם. אני מרגיש שטוב יהיה לעודד את הנער הזה להתקרב גם לפן הזה של חלומותיו למרות הפחד, מבלי להרגיש סוטה או פגום.

שוב שוב, כמו בכל פעם שנדבר על נערים ונערות, מה שנרצה לשמר זה את העובדה שהוא בא ושיתף. שבח אותו בנדיבות על הכנות שלו ואל תשכח לקשור את העובדה שהוא משתף אותך לתכונות של אומץ וחוכמה. האמירות האלה שלך עשויות לגרום לו להמשיך ולבוא לפתוח את לבו בפניך גם עמוק לתוך גיל ההתבגרות וגם אל החיים הבוגרים.

מאז אותו שיתוף התחלתי לשאול נערים במפגשי חינוך למיניות לגבי החלומות שלהם, ועלו כמה שיתופים יוצאי דופן. מסתבר שסביב חלומות, מחשבות לילה, שינה והירדמות מסתתר לא פעם אוצר בלום של שיתוף שנערים רבים מרגישים בנוח לפתוח את הדלת אליו.

לפני חודש קפצנו מהרכבת ויצאנו למסע של 40 ימים בהודו. מאז היציאה שלי למילואים בשביעי באוקטובר מגיעות אלי מדי פעם הזמנות שונות לדברים שישראלים עושים ביציאה מהמלחמה. אחד הדברים שאנשים עושים כדי להיטיב עם עצמם ביציאה מהמלחמה הוא אמבטיות קרח. הייתי ציני כלפי התופעה הזאת. אני יותר אדם של סאונות וזה גם הרגיש לי כמו טרנד אופנתי שאין בו הרבה בשבילי. באחד הימים כאן, מתוך הפתיחות שנולדת בי כשאני יוצא מאזור הנוחות, חבר הציע לי להצטרף אליו לאמבטיית קרח והתאהבתי. שם, במים הקפואים, עובר האדם דרך ארבע שערים: פחד, כאב, אופוריה והתמדה. מאז שלקח אותי החבר עשיתי מהטבילה הזאת הרגל ומדי כמה ימים אני נכנס שוב ושוב לאמבטיה על מנת לעבור באותם ארבעת השערים. אלה ארבעה שערים שעוברים דרכם כל החיים, וגם בנעורים. חשבתי לעצמי שזו הזדמנות טובה לצלול לארעת שערי חניכה אלה בהקשר של הצמחת אנשים צעירים אל עבר עצמם.

עזיבת הגדה של הילדות לעבר הנעורים מפחידה לא פעם גם ילדים, וגם הורים. אני משער שהפחד הזה יושב עמוק בתוך חווית חוסר אונים של הורים רבים מול ההתבגרות של ילדיהם. מה לומר? מה לא לומר? איך להתקרב? בהרצאות שלי בנושא חינוך מיטיב למיניות אני נוהג לומר להורים שהאינפורמציה עצמה, כאשר היא נאמרת במרחב בטוח ואוהב, לא יכולה לפגוע בנער או בנערה. המבוכה והבושה ברגע הזה אינם מזיקים גם אם הם לא נעימים באותו רגע. אל מול האמירה הזאת הורים רבים מעלים את החשש שמא שיחה יזומה שלהם בנוגע לסקרנות וחקירה, מוגנות וגבולות, או התבגרות ומין תחשוף את הילדים שלהם למשהו שהם עוד לא חשופים אליו. לאורך הדרך למדתי שיש ערך בהבנת החשיבות של השיח הזה מבלי לטשטש או להתנגד לפחד. פחד הוא רגש נורמלי, ואם לא נקפא מולו הוא יוליד בנו ענווה וכבוד. כשישבתי במים הקפואים, רועד וחסר נשימה, האיש שתמך בי אמר: ״הפחד שלך נורמלי. אבל הוא לקח ממך את היכולת לנשום. אל תתעסק בשאלה אם להישאר במים או לא, רק קח שליטה בחזרה על הנשימה שלך״. זהו מסר יקר ערך בעיני גם בגידול ילדים, וגם עבור הילדים עצמם. הפחד לא ילך, וטוב שכך. מותר לנו לפחד כהורים, נסדיר נשימה ולא נקפא. גם לילדות וילדים מותר לפחד מאובדן השליטה בגוף, ברגש ובמחשבות. במקום לומר להם שהכל יהיה בסדר, טוב שנסתכל להם בעינים אחרי שהסדרנו נשימה ונלמד אותם לקחת שליטה על מה שאפשר: שינה, תנועה, תזונה, חשיפה לשמש וקבלת מידע של גדולים במרחב בטוח.

כאב הוא רגש שלרוב בני אדם לא מסכימים להרגיש, ועל אחת כמה וכמה לא מסכימים שילדיהם יחוו יכאבו. זה הגיוני משום שכאב הוא לא נעים. הבעיה עם חוסר ההסכמה להרגיש כאב היא שכאב שוכן באותו חדר בלב עם שמחה ועונג. אם נסגור את הדלת בפני כאב, היא תישאר סגורה גם בפני שמחה ועונג. הכאב והשמחה שוכנים באותו חדר בלב. כשמלווים נער או נערה בשלבים השונים של התבגרותם, בין התדריכים, שיחות המוטיבציה והגבולות שנציב בפניהם יש חשיבות רבה לכך שנאמר להם: אתה או את עומדים לחוות כאב בשנים האלה ובשנים שיבואו אחר כך. זה בלתי נמנע, וזה חלק מהסיפור. חוסר ההסכמה לפגוש כאב קשורה בין היתר גם לדפוסים נרקיסיסטיים שנטמעים בנו בתקופה המודרנית. המדיה והרשתות החברתיות מטפחות אשליית שליטה ואנו שוכחים שהחיים הם משהו שקיבלנו בהשאלה. במהלך המפגשים שלי עם בני ובנות נוער אני מוצא שהאמירה הזאת מתקבלת ומחלחלת לתוך לבם. יש משהו מנחם בשחרור הרצון לשלוט בהכל ולהפנים בנחת שנחווה כאב, נחווה פרידה, נחווה אובדן, היופי שלנו לא נצחי, הביטחון שלנו שביר. המעבר דרך שער הכאב במים הקרים כרוך בהסכמה לרעוד, ובהתקרבות אל הכאב עד כדי מגע בכל האיברים מבלי לברוח ממנו, לא כדי שהוא ישתנה, לא מתוך הבטחה שקבלה של הכאב תסב עונג, אלא פשוט כי ראוי לפגוש אותו. כי הוא בכל מקרה בלתי נמנע.

אופוריה היא שמחה עילאית, התעלות, תחושת רווחה יוצאת דופן. פיזיולוגית היא נגרמת משחרור מוגבר של נוירוטרנסמיטורים כמו דופמין ואנדורפינים במוח בשל הישג משמעותי לאחר עבודה מאומצת, בעקבות צריכה של חומרים משני תודעה או מיד לאחר חוויה מסוכנת, מפחידה או כואבת. הכניסה של טלפונים חכמים, משחקי רשת, רשתות חברתיות ותרבות פורנוגרפית לחייהם של ילדים וילדות בזמננו שינתה את כללי המשחק בנוגע לדופימן ואופוריה. האופן שבו המוח משחרר דופמין בצריכת דיגיטל מוביל לעצבות ומרושש בני אדם מכוחות רצון ואנרגיית חיים. האופוריה שמייצרים המסכים קצרה וריקה, כי היא מגיעה בלי מאמץ, כאב או סכנה אמיתית. האופוריה שלאחר חוויה מסוכנת או כואבת חיונית בתקופת הילדות ויש בה ברכה גם למבוגרים. היא מחוללת כוחות חיים ונוכחות מלאה בגוף. מפגש עם נחש ארסי, עצירת נשימה במים, טיפוס על קיר או מצוק, התגוששות עם חבר, כל אלה מוציאות מאיתנו ומילדינו יותר ממה שידענו על עצמנו. על כן באופן טבעי הנעורים מלווים במשיכה וסקרנות לחוויות של סכנה וכאב. רבים מהקולגות שלי מתמקדים בהגנה על בני נוער, אבל חשוב שנזכור שהסקרנות לסכנה ולכאב היא טבעית וחיונית לבניה של זהות חזקה וברורה. בנקודה זאת הורים רבים חושבים שהכלה וקבלה של נוער כפי שהוא משמעותה שתיקה והסתרה של הדאגה ההורית שלהם, ובכן, לא. בני הנוער שאני פוגש נותנים יותר אמון בדמויות שיודעות להחזיק מולם מסר מורכב כמו: ״אני מבין ומקבל שאתה מרגיש שאתה פשוט חייב לנסות את הדבר הזה, אבל אני גם צריך שתדע שאני פוחד מזה, דואג לך, וחושב שזה מאוד מאוד מטומטם.״

בקרח, יש אופוריה. יש רגע שבו מחלחל מתוך הכאב חיוך כזה ותחושה פנימית שזה בעצם לא כל כך נורא, ואפילו טוב, ושאני יכול להמשיך לנצח. ואז האופוריה יורדת, ונדרשת התמדה.

התמדה היא מעשה של חניכה. הכאב, הפחד והאופוריה פשוט קורים. התמדה היא מעשה של בחירה ובגיל הנעורים יש להילחם עליה. באופן קבוע נערים צעירים אומרים לי בסוף תהליך של חינוך מיטיב למיניות שזהו.הם גמרו עם הפורנו, הם מוחקים את האינסטגרם, הם לוקחים את הדבר הזה בשתי ידיים. הם ינהלו את המיניות שלהם ולא המיניות שלהם תנהל אותם. אני נוהג להגיד להם שזה כנראה לא יצליח, כי הפיתוי שמייצרת תרבות המיניות המנותקת הוא עצום. אז מה כן? במקום להכריז על התמדה, להפציר בעצמנו או בילדים שגדלים לצידנו להתמיד בבחירות קטנות ומיטיבות שנותנות להם ניצחונות קטנטנים של רצון, של עוצמה שבבחירה קטנה. כלל אצבע טוב הוא: כל פעם שנמאס ממשהו, תשאר עוד כמה דקות לפני שאתה מפסיק.

במקום למחוק את האינסטגרם, נסי קודם לחסום דמויות חד-צדדיות ולעקוב אחרי אנשים שחושפים בכנות את האנושיות שלהם. תבדקי איך זה מרגיש.

אל תחליט שאתה לא צורך יותר פורנו בחיים. בתור התחלה קח על עצמך תפקיד מסויים עם משימה ברורה, ותתמיד בו. עד פעם בשבוע, ורק בהתחלה, לא עד האורגזמה.

אל תחליט שאתה הולך לישון מוקדם. קח על עצמך תפקיד - קום ארבע פעמים בשבוע לראות את הזריחה. אחרי חודש תבדוק איך אתה מרגיש.

נערים ונערות, וגם מבוגרים שיוצאים בהצהרות גדולות לרוב שוכחים מההצהרה בבמהמורה הראשונה או השניה, כי האמת היא ששינוי הרגלים הוא לא עניין של ידע או החלטה, אלא של רצף הרגלים קטנים בהם אני מתמיד. כמו באמבטיית מי קרח. עוד שניה, ועוד שניה הופכות לדקות, ואז אתה עובר בשער. השתנית.

ברוח חג החירות, אכתוב הפעם על גורם השעבוד מספר אחת של גברים, נערים ובנים באנושות, התעשייה שבוזזת מאיתנו ומגברים ונערים מקסימים בחיינו את כוחות החיים, התשוקה, השמחה ואפילו את הקשב והריכוז. המוצר שפיזית משנה לנו את המוח. המחירים שאנחנו משלמים עליו כחברה עצומים, ואנחנו לא יודעים עליהם מספיק: פורנוגרפיה.
אולם, בגלל שהנושא כרוך בדאגה, אשמה וחוסר אונים, הוא לא מדובר.
אני מאמין שדווקא במקום הזה, השרוי בעלטה בישראל ובעולם, טמונה אפשרות להפיץ אור גדול ולצאת, באמת, מעבדות לחירות.

בבסיס החוויה האנושית פועל מנגנון של תגמול שעליו כבר כתבתי הרבה במכתבים האחרונים: דופמין. לא סתם ההורמון הזה מככב בכתיבה שלי. מנגנון שחרור דופמין בריא ומאוזן הוא קריטי בגידול בנים. חוסר איזון במנגנון זה הוא אחד הגורמים המרכזיים לקשיי קשב וריכוז, שמביאים לחוויות חוסר ערך עצמי אצל בנים. מנגנון שחרור הדופמין מחולל חווית המשמעות אצל גברים צעירים, והוא זה שיגרום להם לדחוף את חייהם קדימה לכיוון חיובי: יוזמה, יצירה, מטרה, משמעות, תשוקה וחיזור.
זהו מוליך עצבי, מעין שליח כימי, שמאותת למוח: "זה חשוב, זה כדאי, תתקרב לזה שוב".
ההנאה עצמה לא ממכרת, אלא הציפייה לה.
והציפייה הזו, לפני מימוש הפנטזיה או הגשמת החשק, היא בדיוק הרגע שבו משתחרר דופמין.
כאן נכנסת הפורנוגרפיה באינטרנט עם אינסוף דימויים, תכנים והפתעות.
כל סרטון חדש, כל שינוי קטן, שולח עוד גל של דופמין, והמערכת, כמו כל מערכת ביולוגית, ניזוקה ונשחקת מתהליך זה, שלא היה חלק מהתוכנית הביולוגית שלנו.
הקולטנים במוח נעשים רוויים. כדי להרגיש את אותו גירוי, צריך עוד. צריך יותר.
המוח מתחיל להקהות את הרגישות שלו לדופמין לא רק מול פורנו, אלא גם מול החיים בכלל.
כך נוצר מצב שבו עונג פשוט – קשר, מגע, נוכחות – כבר לא מצליח להפעיל את המערכת.
נדרש גירוי קיצוני יותר, מהיר יותר, חריג יותר.
ובחיים האמיתיים זה פשוט לא קיים.

בשנים האחרונות חוקרים ואנשי מקצוע מדברים על תופעה מטרידה שנקראת "הידלדלות הגברים". הכוונה היא לירידה כללית במדדים פיזיים, נפשיים ורגשיים בקרב גברים צעירים: ירידה בחשק המיני, ברמות הטסטוסטרון, במוטיבציה, בביטחון העצמי, וביכולת ליצור קשרים משמעותיים.
בעולם שבו המסכים מציעים פורנוגרפיה נגישה ובלתי פוסקת, והגוף לומד להסתפק בגירוי מהיר במקום במפגש חי, המערכת הגברית פשוט הולכת ונחלשת.

בארצות, בהובלת החוקר גארי וילסון כותב הספר "your brain on porn" החלה לפני כמה שנים תנועה הפוכה: תחיית הגברים.
תנועה שבה גברים ונערים חוזרים בהדרגה לעוצמה שלהם, לחיוניות, ליכולת לבחור.

ברוב המקרים, אפילו לאחר שכבר השתכנענו שחשוב לדבר על הנושא עם בנים ונערים, אנו עשויים למצוא את עצמנו מבולבלים בנוגע למסר הנכון. איגדתי כאן את המסרים שבעבודתי מצאתי כיעילים ומניעים לפעולה.

מה פורנו לוקח ממך – ומה אתה יכול לתת לעצמך
אתה לא נמשך לפורנו כי אתה "לא מוסרי" או חלש. אתה נמשך כי הגוף שלך כמה לריגוש, לחום, לקרבה. כשהיית קטן, עונג גופני היה פשוט ופתוח. ואז משהו השתנה – הבושה נכנסה. ואל תוך הבושה הזו נכנס גם הפורנו. הוא נראה כמו פתרון מיידי לצורך העמוק שלך בחיבור, אבל האמת היא שהוא גובה ממך מחיר כבד – מחיר שלא תמיד אתה שם לב שאתה משלם.

אז מה עושים?
תחזור לגוף שלך, בלי מסך. תלמד להרגיש עונג דרך חיבור, לא דרך ריגוש חיצוני. אוננות מודעת, בלי פורנו אינה משעממת. היא חזרה לעצמך. ככל שתתרגל להיות עם עצמך באמת, ככה תוכל להיות גם עם מישהי באמת. אתה לא חייב להישאר במעגל של גירוי, פורקן ובדידות. יש לך אפשרות לבחור מחדש. לא ממקום של אשמה אלא ממקום של חופש. זה יהיה קשה, אבל זה שווה את זה.

אני מרגיש שאנחנו נמצאים בתקופה שבה כל טיפת יושר פנימי, ריבונות וחיבור חשובים להצלחת פרויקט חיזוק המין האנושי וחיבור שלנו לאמת. ככל שאני פוגש יותר גברים ונערים, מתבהר לי שיציאה מפורנו היא צעד עמוק של חירות. זה לא יאמן כמה גברים נפלאים, מיטיבים, חפצי חיים, שבויים בהתמכרות הקשה הזאת שמרוששת אותנו ממימוש הפוטנציאל שלנו בעולם. די כבר.

לפחות עשרים פעמים שמעתי בשבוע שעבר בנים צעירים ונערים שהם מתמודדים עם שעמום הולך וגובר, העדר כוחות וחוסר מוטיבציה. כששאלתי אותם אם יש משהו שהם מצפים לו בעתיד, משהו שהם רוצים ומוכנים לעבוד בשבילו, רובם ענו ב״לא יודע״. כשדיברתי על זה עם חבר הוא אמר שזו אשמתה של מערכת החינוך שהפכה את הרצון שלהם לחובה אף על פי שזה היה מאוד משכנע, נזכרתי במחקר שנתקלתי בו פעם והבנתי ששוב, גם הפעם, זה הורמונלי.

במחקר פורץ דרך שנערך באוניברסיטת מישיגן (Salamone et al., 1991), חוקרים הפחיתו את רמות הדופמין במוחן של חולדות ובחנו את השפעת הדבר על התנהגותן. התברר כי החולדות איבדו כל עניין לנוע כדי להשיג מזון. הן סירבו לעשות אפילו צעד אחד כדי לקבל אוכל, אך אכלו כאשר הוגש להן מזון ישירות. המסקנה הייתה שדופמין אינו רק חומר שקשור בהנאה, אלא שהוא דלק מרכזי ליצירת מוטיבציה ורצון לפעול. זהו ממצא בעל השלכות עמוקות על חיי היום־יום שלנו. אנו מגדלים כיום את ילדינו בתוך ״כלכלת דופמין״: עולם רווי בזרזים מיידיים להנאה ולסיפוק, שבו לא צריך לזוז כדי לקבל תגמול. התוצאה היא ירידה דרמטית בכוחות הרצון, בבניית מטרות פנימיות וביכולת להתאמץ.

המוח שלנו שואף תמיד לאיזון בין הנאה לכאב. כל חוויה של עונג כמו אכילת שוקולד, צפייה בפורנו, קבלת לייקים ברשתות או ניצחון במשחק מפעילה את מערכת התגמול במוח, ובתגובה, המוח מפעיל מנגנוני נגד של כאב. "כאב" במובן הזה אינו בהכרח סבל חד, אלא יכול לבוא לידי ביטוי כתחושת ריקנות, ירידה באנרגיה, שעמום, חרדה שקטה, בדידות או חוסר סבלנות. זוהי תגובת האיזון של המוח, הוא מנסה להחזיר את עצמו לנקודת האמצע. כאשר חוזרים שוב ושוב על פעולות שגורמות לעונג חזק ומיידי, מנגנוני הכאב הופכים דומיננטיים יותר, והמוח נעשה פחות רגיש להנאה ודורש עוד גירוי כדי להרגיש טוב. התוצאה היא מעגל שבו כל שיא של הנאה מותיר אחריו שפל רגשי. דווקא היכולת לא לפעול מיד מול דחפים, ולאפשר למוח להתאזן, היא זו שמחזירה את התחושה של הנאה אמיתית כזו שיש בה גם עומק וגם שקט.

זה קריטי כאשר כל כלכלת העולם מבוססת על יצירה של הכאב הזה בתוכנו ומכאן כמיהה בלתי פוסקת לעוד, אסקלציה של צורך הולך וגובר במוצרים חדשים, אוכל אחר, או סקס אחר. השיטה לגרום לנו להכניס פרטי אשראי ולצרוך עוד ועוד שולטת בכל, ויותר מכל היא שולטת במוסכמות הרווחות בדבר גידול ילדים.

ההתמכרות של ילדים ונוער ומוצרים משחררי דופמין נקראת היום בפי רבים ״גיל ההתבגרות״, מושג שאני כבר לא מוכן להשתמש בו. בשנות העשרים שלי עבדתי בארגון שמטרתו הייתה לחלק זני עגבניות חזקים במיוחד לשבטים המרוחקים של דרום אתיופיה. ביליתי לא מעט בחברת השבטים הללו ולא ראיתי אפילו נער מתבגר אחר. לא ראיתי חולשה, פצעי בגרות, סיגריות, סמים, אלכוהול, זלילה של סוכר ולא טריקת דלתות. איך זה יכול להיות? כתבתי לחבר שלי ששמו מתיקו אותו פגשתי שם באותה תקופה והוא סיפר לי שמרד הנעורים בשבט בו הוא גדל הוא דבר מקודש. הנערים יוצאים למסע. שאלתי אותו אם הנערים האלה מתנגדים להורים שלהם והודפים אותם. הוא ענה שכן, והדבר הזה מתבטא ביציאה למסע שבסופו הנער מתחתן ובונה לו בקתה משלו.

אני לא ממליץ שנעבור לגור בבקתות ונזרוק את הילדים לבד במדבר בגיל 14, אבל אני משוכנע שנערות ונערים שמשך כל חייהם גדלו לאור הרעיון שכאב הוא דבר רע שנפתר על ידי הנאה, עברו תהליך חניכה לקראת היותם צרכנים בכלכלת הדופמין של אמריקה.

מנגנון תגמול מאוזן ורמת דופמין שמייצרת תחושת משמעות, עוצמה ובחירה עוברים דרך הסכמה לחשוף את עצמנו ואת הילדים שלנו לכאב וסבל בכוונה, לאפשר לילדינו הקטנים לכאוב את המכות הפיזיות הצלקות הרגשיות שהם אוספים במהלך חייהם. לתמוך ולאהוב, בלי להחליף את חויית הסבל בחוייה של הנאה, אלא יותר לעבור דרך הסבל והכאב. אחריו יש מתנה.

את הרעיון הזה ילדים ובני נוער לומדים בקלות, ושמחים ליישם כאשר הוא לא מוגש להם באופן מטיפני. אנחנו יוצאים מהדינמיקה של ״אתה כל היום במסך״, ״תפסיק לאכול את השטויות האלה״ או ״אולי תזיז את עצמך״ ומציעים רעיון חדש - מזמינים לניסוי.

אחת התובנות היפות בספר Dopamine Nation של ד״ר אנה למקה היא שהמוח מגיב לא רק לעונג, אלא גם לכאב, ובדרך הפוכה. כשאנו נחשפים באופן יזום לגירוי לא נעים כמו מקלחת קרה (לפחות דקה ביום, ולהאריך בהדרגה), ריצה מאומצת (לא ארוכה, אלא קצרה ואינטנסיבית) או צום קצר, אנחנו בעצם מפעילים את צד ה"כאב" של מנגנון התגמול במוח. בתגובה, המוח מעלה את רמות הדופמין באופן יציב ומתמשך, בניגוד לשחרור דופמין אליו התרגלנו במסכים או במזון מעובד שבו הירידה מהירה ודרמטית, מה שמביא לתחושת רווחה מוגברת דווקא אחרי הגירוי הלא נעים. למקה מסבירה שזו דרך לאמן את מערכת התגמול שלנו: במקום לרדוף אחרי הנאה מיידית שגובה מאיתנו מחיר כבד, אנחנו מפתחים עמידות, רגישות מחודשת להנאות פשוטות, וריבונות עצמית. זהו תהליך שמחזק את היכולת להרגיש לא רק טוב, אלא חי וגאה.

אין סיבה שילדים לא יעברו חשיפה מבוקרת לכאב, בהזמנה משחקית ואוהבת מהוריהם. מסיבות מים קרים, אימון משותף בדחיפת דברים כבדים, הכנסת הרגלים מאתגרים כמו שתיית כוס מים לפני כל אוכל שנכנס לפה, כל אלה הרגלים שילדים ישמחו להצטרף אליהם כאלה מגיעים בחדווה ושמחת לב. חשיפה לאורך החיים של ילדים לכאב מסוג זה תעזור להם לייצר חוויה מצטברת של שהיה בתוך כאב במקום טשטוש שלו עם חומרים משני תודעה כגון מסכים וממתקים.

באופן פרדוקסלי זה ככה גם עם ביטוי רגשי. נערים וגברים רבים נסגרים ולא משתפים פעולה עם נסיונות של אהוביהם לחלץ מהם איזה רמז ביחס לשאלה ״איך אתה מרגיש?״ או גרוע מכך ״מה אתה מרגיש?״. אותם גברים צריכים לשמוע שעבורם ביטוי רגשי הוא סוג של כאב ומכאן שכשהם מאלצים את עצמם לשתף, למצוא מילים לתאר את רגשותיהם ולהתקרב לסביבתם, הם לא מתרככים והופכים לגבר החדש הרגיש והחשוף. להפך, הם מעבירים את הנפש שלהם חשיפה מבוגרת לכאב שיאזן מאוחר יותר את מנגנון התגמול שלהם ויעשה אותם לגברים בוחרים יותר.