לפני חודש קפצנו מהרכבת ויצאנו למסע של 40 ימים בהודו. מאז היציאה שלי למילואים בשביעי באוקטובר מגיעות אלי מדי פעם הזמנות שונות לדברים שישראלים עושים ביציאה מהמלחמה. אחד הדברים שאנשים עושים כדי להיטיב עם עצמם ביציאה מהמלחמה הוא אמבטיות קרח. הייתי ציני כלפי התופעה הזאת. אני יותר אדם של סאונות וזה גם הרגיש לי כמו טרנד אופנתי שאין בו הרבה בשבילי. באחד הימים כאן, מתוך הפתיחות שנולדת בי כשאני יוצא מאזור הנוחות, חבר הציע לי להצטרף אליו לאמבטיית קרח והתאהבתי.
שם, במים הקפואים, עובר האדם דרך ארבע שערים: פחד, כאב, אופוריה והתמדה. מאז שלקח אותי החבר עשיתי מהטבילה הזאת הרגל ומדי כמה ימים אני נכנס שוב ושוב לאמבטיה על מנת לעבור באותם ארבעת השערים. אלה ארבעה שערים שעוברים דרכם כל החיים, וגם בנעורים. חשבתי לעצמי שזו הזדמנות טובה לצלול לארעת שערי חניכה אלה בהקשר של הצמחת אנשים צעירים אל עבר עצמם.
פחד
עזיבת הגדה של הילדות לעבר הנעורים מפחידה לא פעם גם ילדים, וגם הורים. אני משער שהפחד הזה יושב עמוק בתוך חווית חוסר אונים של הורים רבים מול ההתבגרות של ילדיהם. מה לומר? מה לא לומר? איך להתקרב? בהרצאות שלי בנושא חינוך מיטיב למיניות אני נוהג לומר להורים שהאינפורמציה עצמה, כאשר היא נאמרת במרחב בטוח ואוהב, לא יכולה לפגוע בנער או בנערה. המבוכה והבושה ברגע הזה אינם מזיקים גם אם הם לא נעימים באותו רגע.
אל מול האמירה הזאת הורים רבים מעלים את החשש שמא שיחה יזומה שלהם בנוגע לסקרנות וחקירה, מוגנות וגבולות, או התבגרות ומין תחשוף את הילדים שלהם למשהו שהם עוד לא חשופים אליו. לאורך הדרך למדתי שיש ערך בהבנת החשיבות של השיח הזה מבלי לטשטש או להתנגד לפחד. פחד הוא רגש נורמלי, ואם לא נקפא מולו הוא יוליד בנו ענווה וכבוד. כשישבתי במים הקפואים, רועד וחסר נשימה, האיש שתמך בי אמר: ״הפחד שלך נורמלי. אבל הוא לקח ממך את היכולת לנשום. אל תתעסק בשאלה אם להישאר במים או לא, רק קח שליטה בחזרה על הנשימה שלך״.
זהו מסר יקר ערך בעיני גם בגידול ילדים, וגם עבור הילדים עצמם. הפחד לא ילך, וטוב שכך. מותר לנו לפחד כהורים, נסדיר נשימה ולא נקפא. גם לילדות וילדים מותר לפחד מאובדן השליטה בגוף, ברגש ובמחשבות. במקום לומר להם שהכל יהיה בסדר, טוב שנסתכל להם בעינים אחרי שהסדרנו נשימה ונלמד אותם לקחת שליטה על מה שאפשר: שינה, תנועה, תזונה, חשיפה לשמש וקבלת מידע של גדולים במרחב בטוח.
כאב
כאב הוא רגש שלרוב בני אדם לא מסכימים להרגיש, ועל אחת כמה וכמה לא מסכימים שילדיהם יחוו יכאבו. זה הגיוני משום שכאב הוא לא נעים. הבעיה עם חוסר ההסכמה להרגיש כאב היא שכאב שוכן באותו חדר בלב עם שמחה ועונג. אם נסגור את הדלת בפני כאב, היא תישאר סגורה גם בפני שמחה ועונג. הכאב והשמחה שוכנים באותו חדר בלב. כשמלווים נער או נערה בשלבים השונים של התבגרותם, בין התדריכים, שיחות המוטיבציה והגבולות שנציב בפניהם יש חשיבות רבה לכך שנאמר להם: אתה או את עומדים לחוות כאב בשנים האלה ובשנים שיבואו אחר כך.
זה בלתי נמנע, וזה חלק מהסיפור. חוסר ההסכמה לפגוש כאב קשורה בין היתר גם לדפוסים נרקיסיסטיים שנטמעים בנו בתקופה המודרנית. המדיה והרשתות החברתיות מטפחות אשליית שליטה ואנו שוכחים שהחיים הם משהו שקיבלנו בהשאלה. במהלך המפגשים שלי עם בני ובנות נוער אני מוצא שהאמירה הזאת מתקבלת ומחלחלת לתוך לבם. יש משהו מנחם בשחרור הרצון לשלוט בהכל ולהפנים בנחת שנחווה כאב, נחווה פרידה, נחווה אובדן, היופי שלנו לא נצחי, הביטחון שלנו שביר.
המעבר דרך שער הכאב במים הקרים כרוך בהסכמה לרעוד, ובהתקרבות אל הכאב עד כדי מגע בכל האיברים מבלי לברוח ממנו, לא כדי שהוא ישתנה, לא מתוך הבטחה שקבלה של הכאב תסב עונג, אלא פשוט כי ראוי לפגוש אותו. כי הוא בכל מקרה בלתי נמנע.
אופוריה
אופוריה היא שמחה עילאית, התעלות, תחושת רווחה יוצאת דופן. פיזיולוגית היא נגרמת משחרור מוגבר של נוירוטרנסמיטורים כמו דופמין ואנדורפינים במוח בשל הישג משמעותי לאחר עבודה מאומצת, בעקבות צריכה של חומרים משני תודעה או מיד לאחר חוויה מסוכנת, מפחידה או כואבת. הכניסה של טלפונים חכמים, משחקי רשת, רשתות חברתיות ותרבות פורנוגרפית לחייהם של ילדים וילדות בזמננו שינתה את כללי המשחק בנוגע לדופימן ואופוריה. האופן שבו המוח משחרר דופמין בצריכת דיגיטל מוביל לעצבות ומרושש בני אדם מכוחות רצון ואנרגיית חיים.
האופוריה שמייצרים המסכים קצרה וריקה, כי היא מגיעה בלי מאמץ, כאב או סכנה אמיתית. האופוריה שלאחר חוויה מסוכנת או כואבת חיונית בתקופת הילדות ויש בה ברכה גם למבוגרים. היא מחוללת כוחות חיים ונוכחות מלאה בגוף. מפגש עם נחש ארסי, עצירת נשימה במים, טיפוס על קיר או מצוק, התגוששות עם חבר, כל אלה מוציאות מאיתנו ומילדינו יותר ממה שידענו על עצמנו. על כן באופן טבעי הנעורים מלווים במשיכה וסקרנות לחוויות של סכנה וכאב.
רבים מהקולגות שלי מתמקדים בהגנה על בני נוער, אבל חשוב שנזכור שהסקרנות לסכנה ולכאב היא טבעית וחיונית לבניה של זהות חזקה וברורה. בנקודה זאת הורים רבים חושבים שהכלה וקבלה של נוער כפי שהוא משמעותה שתיקה והסתרה של הדאגה ההורית שלהם, ובכן, לא. בני הנוער שאני פוגש נותנים יותר אמון בדמויות שיודעות להחזיק מולם מסר מורכב כמו: ״אני מבין ומקבל שאתה מרגיש שאתה פשוט חייב לנסות את הדבר הזה, אבל אני גם צריך שתדע שאני פוחד מזה, דואג לך, וחושב שזה מאוד מאוד מטומטם.״
בקרח, יש אופוריה. יש רגע שבו מחלחל מתוך הכאב חיוך כזה ותחושה פנימית שזה בעצם לא כל כך נורא, ואפילו טוב, ושאני יכול להמשיך לנצח. ואז האופוריה יורדת, ונדרשת התמדה.
התמדה
התמדה היא מעשה של חניכה. הכאב, הפחד והאופוריה פשוט קורים. התמדה היא מעשה של בחירה ובגיל הנעורים יש להילחם עליה. באופן קבוע נערים צעירים אומרים לי בסוף תהליך של חינוך מיטיב למיניות שזהו.הם גמרו עם הפורנו, הם מוחקים את האינסטגרם, הם לוקחים את הדבר הזה בשתי ידיים. הם ינהלו את המיניות שלהם ולא המיניות שלהם תנהל אותם. אני נוהג להגיד להם שזה כנראה לא יצליח, כי הפיתוי שמייצרת תרבות המיניות המנותקת הוא עצום.
אז מה כן? במקום להכריז על התמדה, להפציר בעצמנו או בילדים שגדלים לצידנו להתמיד בבחירות קטנות ומיטיבות שנותנות להם ניצחונות קטנטנים של רצון, של עוצמה שבבחירה קטנה. כלל אצבע טוב הוא: כל פעם שנמאס ממשהו, תשאר עוד כמה דקות לפני שאתה מפסיק.
במקום למחוק את האינסטגרם, נסי קודם לחסום דמויות חד-צדדיות ולעקוב אחרי אנשים שחושפים בכנות את האנושיות שלהם. תבדקי איך זה מרגיש.
אל תחליט שאתה לא צורך יותר פורנו בחיים. בתור התחלה קח על עצמך תפקיד מסויים עם משימה ברורה, ותתמיד בו. עד פעם בשבוע, ורק בהתחלה, לא עד האורגזמה.
אל תחליט שאתה הולך לישון מוקדם. קח על עצמך תפקיד - קום ארבע פעמים בשבוע לראות את הזריחה. אחרי חודש תבדוק איך אתה מרגיש.
נערים ונערות, וגם מבוגרים שיוצאים בהצהרות גדולות לרוב שוכחים מההצהרה בבמהמורה הראשונה או השניה, כי האמת היא ששינוי הרגלים הוא לא עניין של ידע או החלטה, אלא של רצף הרגלים קטנים בהם אני מתמיד. כמו באמבטיית מי קרח. עוד שניה, ועוד שניה הופכות לדקות, ואז אתה עובר בשער. השתנית.