לפני מספר שבועות העברתי הרצאה במקום כלשהו, ובמהלך ההרצאה דיברתי על כך שגברים ירגישו ריקנות וחוסר סיפוק במשך שנים רבות, עד שיגיע משבר גדול, או שורה של משברים ויחשפו את מטרת חייהם. מאותו רגע הם יהיו מחוברים למקור עוצמה שימלא אותם חיוּת. לעיתים בלי לשים לב הם יעלו על דרך שמרחיקה אותם ממקור עוצמתם הפנימית, ואז הו אז, כמו מכת גוֹנג ידאגו החיים לייצר משבר פנימי או חיצוני שישב אותם אל הנתיב שמוביל אותם שוב, אל מטרת חייהם.
מישהי שישבה בקהל ההרצאה כעסה על האמירה הזאת שלי ואמרה שהעובדה שאני קושר בין גבריות לחיים מכווני מטרה נובעת מן ההסללה שפוגעת בגברים ומדכאת נשים, שזו אמירה פטריאכלית. כמה ימים אחר כך נער בן 19 שאני מלווה התייעץ איתי לגבי עמוד אינסטגרם שעוסק בהתפתחות אישית לגברים, ומלמד אותם כיצד להפוך את עצמם ״לגברי אלפא״ שמצליחים עם כסף, נשים, פיתוח גוף ואני מוסיף: טשטוש עולמם הרגשי.
שמתי לב שפעמים רבות ובמיוחד סביב נושא המגדר, כעס צומח על מצע של אידיאולוגיה או מוסר. הצטערתי על כך שהחיבור בין גבריות לחיים מכווני מטרה גורם לכאב וכעס. אני מאמין שההצלחה במאבק באלימות ואי- שוויון מגדרי תלויה בחיבור של גברים ככל האפשר לעוצמתם הפנימית ולמטרת חייהם, ואני מתקשה לקבל את העובדה שהעצמה של אחד היא החלשתו של האחר.
אבל כשהנער ערך לי סיור באותו עמוד האינסטגרם הבנתי פתאום את נקודת מבטה של האישה שכעסה עלי, וכעסתי גם אני. אותו עמוד אינסטגרם שיש לו עשרות אלפי עוקבים צעירים עושה שימוש במושגים מאוד דומים לאלה שאני ואחרים משתמשים בהם על מנת לתאר גבריות טרנספורמטיבית, ובכל זאת מקדמים גבריות רעילה. הוא עושה זאת על ידי מניפולציות שנועדו לשכנע את העוקבים הצעירים שנשים הן מניפולטיביות ומסוכנות ושמטרתן היא להחליש את הגברים בחייהם ולבזוז אותם מעוצמתם.
אבדן החיות הגברית, הדיכאון והניתוק של גברים כה רבים בתרבות המערב המודרנית מהווה קרקע פוריה למאבק בין המינים, וגם לסילוף אמיתות רוחניות והולכה שולל ברשת. עלינו לנסות למצוא מחדש את העוצמה שלנו בברית שיש לנו אחד עם השני, בהסכמה אמיצה לחוות כאב, להתאבל ולהפנים שוב ושוב שהגאולה שלנו תלויה באומץ להביע פגיעות.
המשבר האוניברסלי שחולש על המין הגברי מאז המהפכה התעשייתית הוא מבחן שששולח אותנו למצוא את דרך החניכה האישית שלנו, בעולם שבו בנים צעירים כבר לא זוכים לחניכה מהאבות שלהם. מתוך חניכה זו אני מקווה שנלמד לקחת אחריות על כל ההיבטים של חיינו, ואז לגלות מה היא מטרת חיינו - לשם מה אנו חיים.
אני מקדיש את המכתב של חודש אוגוסט לאותה אשה בקהל שכעסה עלי, לנער שעמוד באינסטגרם גרם לו לפתח כעס ובוז לנשים. מי יתן ונחליף את הכעס בלקיחת אחריות, את הכוחניות באותנטיות ואת הפחד באהבה.
מטרה
לפני עשר שנים הצטרפתי לארגון בשם סח"י - סיירת חסד ייחודית. זוהי עמותה שמאגדת חבורות של בני נוער בערים ברחבי הארץ סביב מטרה של עשיית חסד ומתן בסתר למשפחות שזקוקות לסיוע ברכישת מזון. חבורות הנוער האלה יוצאות לגייס תרומות מזון במרכזי קניות, מחלקות את השלל שאספו בארגזים, ואז באישון לילה כשאין איש ברחובות הם מגיעים לדירות של אנשים בשכונה שהם יודעים שיש להם קושי כלכלי, מניחים את הארגז על מפתן הדלת, מצלצלים בפעמון ובורחים.
גיוס הנערים מתבצע תמיד באותו אופן. "הצ'יף", הוא זה שיוביל וירכז את החבורה מגיע יום אחד לשכונה בשעת ערב מאוחרת ומדליק מדורה. נערות ונערים סקרנים מגיעים לרחרח ולבדוק למה מישהו זר הדליק מדורה בשכונה שלהם באמצע החיים, הם מתיישבים ומדברים, וכמה ימים אחר כך שוב מתקיים אותו הנוהל, נדלקת מדורה, הנוער מגיע בסקרנות ולאט לאט נוצר קשר מסויים. הצ'יף מספר על סח"י ומציע לבני הנוער לנסות לאתר משפחות נזקקות בשכונה ולארגן ערב חלוקה.
לאט לאט מתגבשת חבורה. בחבורה ישנה היררכיה ממש כמו בחבורות רחוב, הגיוס לפעילות מתבצע באופן ששואב השראה מעולם הפשע, והפעילות מתבצעת באישון לילה ובהיחבא כך שהנוער הזה שמגיע משכונות שנחשבות מאוד בעייתיות מתמסר מאוד בקלות, ואפילו חווה אדרנלין ופחד באופן שמספק אצלו את הסקרנות והצורך לשבש ולהפר את הסדר הקיים. עם זאת, בסופו של דבר חבורה הזאת לא עוסקת בפשע, אלא בעשיית חסד ומתן בסתר ולכן מבלי שהם מודעים לכך הם מתחילים להשתנות.
הם משתלבים בסח"י ומכירים יותר ויותר פעילים ומבינים שהם חלק ממשהו גדול, הם פוגשים אנשי צוות וצ'יפים שלפני כמה שנים היו נערים בחבורות בעצמם, והם מתחילים לקחת אחריות על חייהם, ולהעז לוותר על היאוש, ולראות את מטרת חייהם מתהווה בעיני רוחם.
בחבורה שהובלתי לפני אחת עשרה שנים היה נער עצום ממדים, תוקפני וכועס. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא איים עלי בדקירה. הוא הפך להיות מנהיג חיובי בשכונה שלו, והיום הוא פעיל חברתי במאבק באלימות במשפחה ועובד עם גברים אלימים על שליטה בכעסים. כשנפרדנו אחרי שנה שאלתי אותו איך הוא מסביר את השינוי שהוא עבר. הוא אמר לי שככל שהיד עוסקת בעשיית חסד ונתינה, היא פחות יכולה להתקמץ לאגרוף.
חניכה
ובאמת בקלות אפשר לטעות ולחשוב שמה שהופך את הפעילות של סח"י לכל כך מוצלחת וגאונית זה המודל עבודה, אבל בעצם יש שם מרכיב סודי, שעליו מצביע גם רוברט בליי כתנאי להבניה מיטיבה של הגבריות בנפשו של נער צעיר. כך אומר רוברט בליי בראיון שלו מ1990:
"אתה עשוי לחשוב שעל מנת לחנך נער צעיר אתה צריך לקחת אותו לדוג, או ללמד אותו לתקן את האוטו, וזה לא נכון. התנאי לכך שהנער הצעיר יהיה מחובר לשושלת אבותיו לעוצמתו הפנימית הוא שיהיה גבר אחד מבוגר, לא משנה אם הוא אביו או לא שיחזיק את הנער בתוך לבו״.
כמובן, כמובן כמובן שגם בנות גדלות ומתעצמות מכך שמישהו מחזיק אותן בתוך לבו. זה לא ייחודי לגברים. העניין הוא שנשים עושות את זה מצוין עבור בנותיהן מאז שחר האנושות, וגברים הפסיקו לעשות זאת עם יציאתם ממשק הבית לעבודה במפעלים במהפכה התעשייתית.
בהיעדר חניכה של גברים לבנים צעירים, יפנו רבים מהם למשפיעני רשת, סטנדאפיסטים, כוכבי פופ ומעצבי דעת קהל שיציעו להם משהו דומה לחניכה. לכן אותו עמוד אינסטגרם שמעודד אלימות ומשכנע גברים צעירים שמטרת חייהם היא ריבוי מערכות יחסים אינטימיות ושפע חומרי כל כך מצליח בקרב צעירים בני 14-25. בגרעין הנשמה שלהם הם יודעים שעל מנת להתגבר על החולשה והריקנות שקיבלו בירושה מדור האבות המוחלש שלהם, הם זקוקים לחניכה. הם פשוט מקבלים את החניכה שלהם ממקור שגוי.
כמעט בכל סדנה שאני מעביר לבנים יש אחד או שניים שנשארים בסוף אחרי כולם ומבקשים לדבר, ואז לא יודעים בדיוק מה לומר. הם מנסים לנסח שאלה, אבל השאלה לא נגישה להם, ואז הם אומרים סליחה ושהם לא בדיוק יודעים מה רצו להגיד. בעבר הייתי מנסה לפצח איתם מה הם מנסים לשאול או לומר, אבל סיגלתי לעצמי הרגל חדש. אני מתחיל להתעניין איזה גבר יש בחייהם, אותו מעריכים, או מקווים שהוא מעריך אותם. תמיד יש אחד כזה. ואז אני אומר להם, עזוב.
תנסה לכתוב לעצמך כמה שאלות שהיית רוצה לשאול אותי עכשיו, ואז תלך ותשאל את אותו איש שאתה מעריך או מקווה שהוא מעריך אותך.
אחריות
גם ילדים בגן, וגם ילדים בבית ספר יסודי, גם נערי תיכון וגם גברים מבוגרים, מזדקפים ומתמלאים חיות כשיש להם אחריות על משהו. החזה נפתח, העיניים בורקות.
הנער הזה שבא להתייעץ איתי לגבי עמוד האינסטגרם, הגיע כבוי וחסר אונים. הוא הראה לי אלפי תגובות באותו עמוד לפיהן השיטות שלמדו שם שינו את חיי העוקבים והעצימו את ביטחונם העצמי, והוא שמתרגל את השיטות המוצעות בדף חווה נסיגה בביטחון העצמי, בלבול וצער.
נכנסנו יחד ללמוד את תפיסת העולם של עמוד האינסטגרם המצליח, וגילינו משהו מעניין. בסוגיות שעוסקות בחופש, כמו החופש לפעול בעולם באותנטיות, החופש להגיד את המחשבות שלי בקול רם, או החופש לנהוג על פי הערכים שלי מכוונים כותבי העמוד את העוקבים שלהם לשלול חופש מאחרים (ואחרות). בסוגיות העוסקות בבחירה, כגון הבחירה אם להיכנס למערכת יחסים או לא, הבחירה איך להתמודד עם דחיה מכוונים הכותבים את העוקבים לשליטה. שליטה עצמית, שליטה באחר או שליטה בסביבה.
פתחנו את זה קצת יחד וראינו ש כאשר הביטוי החופשי שלי שולל חופש מאחרים אני למעשה מתנהג בכוחניות וכופה את עצמי על הסביבה או על אנשים. שוחחנו על הסיפוק שאנחנו מרגישים כשאנחנו מסייעים למישהו אחר לפעול מתוך חופש, או אפילו רק להתקיים מתוך חופש. ראינו גם שכאשר אנחנו עסוקים בשליטה אנחנו חווים פחד. פחד מאובדן שליטה, פחד שלא נהיה דומיננטיים, או פחד שנחווה שיפוטיות. כשאנחנו עוסקים בבחירה לעומת זאת, כל ההתמקמות שלנו מול העולם אחרת. אנחנו לוקחים אחריות.
ואז הוא הרים את הראש. הוא אמר לי שהוא חושב על סבא שלו, שתמיד לוקח אחריות על כל המשפחה, על הסביבה, על תשלום החשבון, ואפילו על המדינה והוא מבין שככה הוא רוצה להיות.
סיימנו את השיחה ואמרתי לו שילך וישתף את סבא שלו במחשבות האלה.