אני רוצה אבל אין לי כוח
לפחות עשרים פעמים שמעתי בשבוע שעבר בנים צעירים ונערים שהם מתמודדים עם שעמום הולך וגובר, העדר כוחות וחוסר מוטיבציה. כששאלתי אותם אם יש משהו שהם מצפים לו בעתיד, משהו שהם רוצים ומוכנים לעבוד בשבילו, רובם ענו ב״לא יודע״. כשדיברתי על זה עם חבר הוא אמר שזו אשמתה של מערכת החינוך שהפכה את הרצון שלהם לחובה אף על פי שזה היה מאוד משכנע, נזכרתי במחקר שנתקלתי בו פעם והבנתי ששוב, גם הפעם, זה הורמונלי.
במחקר פורץ דרך שנערך באוניברסיטת מישיגן (Salamone et al., 1991), חוקרים הפחיתו את רמות הדופמין במוחן של חולדות ובחנו את השפעת הדבר על התנהגותן. התברר כי החולדות איבדו כל עניין לנוע כדי להשיג מזון. הן סירבו לעשות אפילו צעד אחד כדי לקבל אוכל, אך אכלו כאשר הוגש להן מזון ישירות. המסקנה הייתה שדופמין אינו רק חומר שקשור בהנאה, אלא שהוא דלק מרכזי ליצירת מוטיבציה ורצון לפעול. זהו ממצא בעל השלכות עמוקות על חיי היום־יום שלנו.
אנו מגדלים כיום את ילדינו בתוך ״כלכלת דופמין״: עולם רווי בזרזים מיידיים להנאה ולסיפוק, שבו לא צריך לזוז כדי לקבל תגמול. התוצאה היא ירידה דרמטית בכוחות הרצון, בבניית מטרות פנימיות וביכולת להתאמץ.
מלאכה של איזון בין כאב ועונג
המוח שלנו שואף תמיד לאיזון בין הנאה לכאב. כל חוויה של עונג כמו אכילת שוקולד, צפייה בפורנו, קבלת לייקים ברשתות או ניצחון במשחק מפעילה את מערכת התגמול במוח, ובתגובה, המוח מפעיל מנגנוני נגד של כאב. "כאב" במובן הזה אינו בהכרח סבל חד, אלא יכול לבוא לידי ביטוי כתחושת ריקנות, ירידה באנרגיה, שעמום, חרדה שקטה, בדידות או חוסר סבלנות. זוהי תגובת האיזון של המוח, הוא מנסה להחזיר את עצמו לנקודת האמצע.
כאשר חוזרים שוב ושוב על פעולות שגורמות לעונג חזק ומיידי, מנגנוני הכאב הופכים דומיננטיים יותר, והמוח נעשה פחות רגיש להנאה ודורש עוד גירוי כדי להרגיש טוב. התוצאה היא מעגל שבו כל שיא של הנאה מותיר אחריו שפל רגשי. דווקא היכולת לא לפעול מיד מול דחפים, ולאפשר למוח להתאזן, היא זו שמחזירה את התחושה של הנאה אמיתית כזו שיש בה גם עומק וגם שקט.
זה קריטי כאשר כל כלכלת העולם מבוססת על יצירה של הכאב הזה בתוכנו ומכאן כמיהה בלתי פוסקת לעוד, אסקלציה של צורך הולך וגובר במוצרים חדשים, אוכל אחר, או סקס אחר. השיטה לגרום לנו להכניס פרטי אשראי ולצרוך עוד ועוד שולטת בכל, ויותר מכל היא שולטת במוסכמות הרווחות בדבר גידול ילדים.
ההתמכרות של ילדים ונוער ומוצרים משחררי דופמין נקראת היום בפי רבים ״גיל ההתבגרות״, מושג שאני כבר לא מוכן להשתמש בו. בשנות העשרים שלי עבדתי בארגון שמטרתו הייתה לחלק זני עגבניות חזקים במיוחד לשבטים המרוחקים של דרום אתיופיה. ביליתי לא מעט בחברת השבטים הללו ולא ראיתי אפילו נער מתבגר אחר. לא ראיתי חולשה, פצעי בגרות, סיגריות, סמים, אלכוהול, זלילה של סוכר ולא טריקת דלתות. איך זה יכול להיות? כתבתי לחבר שלי ששמו מתיקו אותו פגשתי שם באותה תקופה והוא סיפר לי שמרד הנעורים בשבט בו הוא גדל הוא דבר מקודש.
הנערים יוצאים למסע. שאלתי אותו אם הנערים האלה מתנגדים להורים שלהם והודפים אותם. הוא ענה שכן, והדבר הזה מתבטא ביציאה למסע שבסופו הנער מתחתן ובונה לו בקתה משלו.
אני לא ממליץ שנעבור לגור בבקתות ונזרוק את הילדים לבד במדבר בגיל 14, אבל אני משוכנע שנערות ונערים שמשך כל חייהם גדלו לאור הרעיון שכאב הוא דבר רע שנפתר על ידי הנאה, עברו תהליך חניכה לקראת היותם צרכנים בכלכלת הדופמין של אמריקה.
מנגנון תגמול מאוזן ורמת דופמין שמייצרת תחושת משמעות, עוצמה ובחירה עוברים דרך הסכמה לחשוף את עצמנו ואת הילדים שלנו לכאב וסבל בכוונה, לאפשר לילדינו הקטנים לכאוב את המכות הפיזיות הצלקות הרגשיות שהם אוספים במהלך חייהם. לתמוך ולאהוב, בלי להחליף את חויית הסבל בחוייה של הנאה, אלא יותר לעבור דרך הסבל והכאב. אחריו יש מתנה.
את הרעיון הזה ילדים ובני נוער לומדים בקלות, ושמחים ליישם כאשר הוא לא מוגש להם באופן מטיפני. אנחנו יוצאים מהדינמיקה של ״אתה כל היום במסך״, ״תפסיק לאכול את השטויות האלה״ או ״אולי תזיז את עצמך״ ומציעים רעיון חדש - מזמינים לניסוי.
ניסוי עצמי בחשיפה לכאב
אחת התובנות היפות בספר Dopamine Nation של ד״ר אנה למקה היא שהמוח מגיב לא רק לעונג, אלא גם לכאב, ובדרך הפוכה. כשאנו נחשפים באופן יזום לגירוי לא נעים כמו מקלחת קרה (לפחות דקה ביום, ולהאריך בהדרגה), ריצה מאומצת (לא ארוכה, אלא קצרה ואינטנסיבית) או צום קצר, אנחנו בעצם מפעילים את צד ה"כאב" של מנגנון התגמול במוח. בתגובה, המוח מעלה את רמות הדופמין באופן יציב ומתמשך, בניגוד לשחרור דופמין אליו התרגלנו במסכים או במזון מעובד שבו הירידה מהירה ודרמטית, מה שמביא לתחושת רווחה מוגברת דווקא אחרי הגירוי הלא נעים.
למקה מסבירה שזו דרך לאמן את מערכת התגמול שלנו: במקום לרדוף אחרי הנאה מיידית שגובה מאיתנו מחיר כבד, אנחנו מפתחים עמידות, רגישות מחודשת להנאות פשוטות, וריבונות עצמית. זהו תהליך שמחזק את היכולת להרגיש לא רק טוב, אלא חי וגאה.
אין סיבה שילדים לא יעברו חשיפה מבוקרת לכאב, בהזמנה משחקית ואוהבת מהוריהם. מסיבות מים קרים, אימון משותף בדחיפת דברים כבדים, הכנסת הרגלים מאתגרים כמו שתיית כוס מים לפני כל אוכל שנכנס לפה, כל אלה הרגלים שילדים ישמחו להצטרף אליהם כאלה מגיעים בחדווה ושמחת לב. חשיפה לאורך החיים של ילדים לכאב מסוג זה תעזור להם לייצר חוויה מצטברת של שהיה בתוך כאב במקום טשטוש שלו עם חומרים משני תודעה כגון מסכים וממתקים.
באופן פרדוקסלי זה ככה גם עם ביטוי רגשי. נערים וגברים רבים נסגרים ולא משתפים פעולה עם נסיונות של אהוביהם לחלץ מהם איזה רמז ביחס לשאלה ״איך אתה מרגיש?״ או גרוע מכך ״מה אתה מרגיש?״. אותם גברים צריכים לשמוע שעבורם ביטוי רגשי הוא סוג של כאב ומכאן שכשהם מאלצים את עצמם לשתף, למצוא מילים לתאר את רגשותיהם ולהתקרב לסביבתם, הם לא מתרככים והופכים לגבר החדש הרגיש והחשוף. להפך, הם מעבירים את הנפש שלהם חשיפה מבוגרת לכאב שיאזן מאוחר יותר את מנגנון התגמול שלהם ויעשה אותם לגברים בוחרים יותר.