פרוטוקולים ותסריטים
אם נכתוב במנוע חיפוש, או בתוכנת בינה מלאכותית את המילים "חינוך למיניות בריאה" נקבל רשימה של תדריכים, דפי מידע, סרטונים שמסבירים את הפן הביולוגי של התבגרותם של בני ובנות נוער. גם כאשר נפגוש התייחסות להיבטים רגשיים של התבגרות מינית, ניווכח שהשיח עוסק בהורמונליות, והקשרים ביולוגיים של התנהגות והלכי נפש. בדומה לכל תוכן אחר שנרצה ללמד ילדים, תוכן שמתמקד במידע בלבד יצור תמונה מטריאליסטית של המציאות, ותמונה מטריאליסטית היא תמיד חלקית.
ללמד על מיניות האדם מתוך תפיסה הרואה את האדם כשילוב של סביבה וגנים בלבד זה לתת חצי תמונה. הסיבה נעוצה בכך שרבייה היא לא רק אחד ועוד אחד שווה שלוש, רבייה היא שאלה של גורל ומסע נשמתי, נשמה שבחרה שותפים למסע. גם התבגרות אינה רק שלב חיים של געשיות הורמונלית ושינויים פיזיים אינטנסיביים, אלא מהלך נשמתי עמוק של פיתוח כוחות הנפש הנדרשים לטובת הגשמת הייעוד של האינדיבידואל.
מערכות יחסים, זוגיות או רומנטיות אינן רק בחירה מעולם המשיכה המינית והתנודתיות של הנפש בין חיבה לריחוק, אלא זיווג קרמתי שנקבע מראש במטרה להתפתח ולתרגל את יכולות האהבה על מנת להתעלות.
אם כן, כיצד באה לידי ביטוי תפיסת אדם הוליסטית, רוחנית בהקשר של חינוך מיטיב למיניות? באחת ההרצאות שהאחרונות שלי בפני הורים נשאלתי כיצד העקרונות התמונתיים והרכים של חינוך ולדורף בתחילת בית ספר יסודי מתיישבים עם ההבנות של הצורך בחינוך מיטיב למיניות בעידן דיגיטלי שבו ילדים זקוקים לתיווך נושא המיניות מהמבוגרים המשמעותיים בחייהם כבר מגיל צעיר.
המנה העיקרית היא האמת. ידע הוא תוספת.
אחד העקרונות המשמעותיים של חינוך ולדורף (חינוך אנתרופוסופי) בגילאי יסודי הוא שהידע אינו מטרה חינוכית. הידע הוא תוצר לוואי של מטרה גדולה אחרת, והיא לענות על הצרכים של הילדים בהתאם לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים. למעשה אחד הדברים המרכזיים שמחנכות ולדורף, והורים שמגדלים את ילדיהם בגישה זו עושים זה להתבונן בילדיהם ולנסות לאפיין מי עומד מולי, ומה הנפש שלו מבקשת בשלב זה של חייו.
מסיבה זו אם נכנס לבית ספר ולדורף באמצע היום נראה ילדים משחקים, יוצרים, שרים, עובדים בתנועה, מדקלמים בחרוזים, בונים, שומעים סיפור או שוהים בטבע. איבר הלמידה של ילדים עד גיל 14 הוא לא המוח, אלא הלב. מה שעובר חניכה בשנות בית הספר היסודי הוא לא כוחות החשיבה, אלא כוחות הרצון.
שיח הנוגע למיניות עם ילדים בגילאי בית ספר יסודי אינו נפרד מהעקרונות הללו, ואנו נדרשים לזכור זאת. מבוגרים רבים עוברים לשיח מאוד שכלתני כשזה מגיע למיניות של ילדיהם או תלמידיהם. לעיתים נראה מצב שבו השיח היחיד שמתנהל עם ילדים בתחילת בית ספר יסודי בנוגע לגוף ויחסים הוא שיח של גבולות. שיח שמתמקד במה אסור, מה לא עושים אצלנו. זה קורה לרוב מתוך בהלה שקשורה באסוציאציות אירוטיות מעולם המבוגרים.
חינוך מיטיב למיניות, בדומה לכל תוכן אחר שאנו מתווכים לילדי בית ספר יסודי מגיע כאשר הוא עטוף בערך מוסף רגשי ורוחני שקושר בין הילד לעולם, בין האדם לסביבתו, בין עובדת קיומו לתכנית נשמתית גדולה יותר אליה הוא שייך. לעיתים הוא אפילו יכול להגיע בסיפור.
אחת הסיבות שבגללן אגדות ילדים הינן כה משמעותיות בילדות היא שאגדה טובה תמיד מצביעה על אמת גבוהה יותר מהמילים עצמן. באגדות מוות הוא דרך שיש ממנה חזרה, אבדן הוא התחלה של מסע התקדשות, חתונה היא ביטוי של אחדות וגאולה. הביטוי של אמת גבוהה יותר מהמילים עצמן הוא ערך שכדאי לשמר כאשר אנו מתווכים את העולם לילדים. בחינוך למיניות ישנן העובדות שאני ממליץ לספר לילדינו בטרם כיתה א', מתוך ידיעה שהם יפגשו את המידע בקרב חבריהם לכיתה, ועדיף שישמעו אותם מפינו, באופן יזום ובמרחב בטוח.
בשיחה כזאת נספר לילד או ילדה בני 6 כיצד באים ילדים לעולם באמת. זה שלב שהרבה פעמים נתפס בצורה דיכוטומית. או שנדבר על החסידה, או שנדבר על פין ופות. שיחה מיטיבה על הנושא הזה תתייחס גם להיבטים הפיזיים של מין ורבייה, וגם להיבטים איזוטריים יותר על פי תפיסת העולם והאדם של המבוגר. אני יכול לומר שבעת שאמא ואבא התחבקו ואהבו מאוד, והפין של אבא נכנס לפות של אמא, ישבו המלאכים בשמיים ומלאך אחד בחר לבוא לעשות את מסע חייו במשפחה הזאת, והמלאך הזה הוא אתה.
מה את או אתה מחזיקים כאמת שלאורה אתם חיים? אותן אמיתות שמתייצבות בעומק התודעה שלנו כידע שקט על עצמנו הן הקרקע היציבה ביותר עבור המרחב הפגיע הזה של שיח על מיניות עם ילדינו. עלינו לזכור שילדים לא מתחנכים ממה שאנחנו אומרים, אלא ממה שאנחנו. זה ציטוט של רודולף שטיינר, הההוגה והמייסד של חינוך ולדורף והאנתרופוסופיה. כל פרוטוקול שנביא אל הילד מבחוץ, בצורה אינפורמטיבית, תדריכית, לא יפעל בנפש שלו כחומר מזין. ילדים מגיבים בצורה החיובית ביותר כאשר אנו מביאים אליהם תוכן שכבר חי בתוכם והם מזהים אותו כחלק מעצמם.
סקרנות מינית קיימת בילדים כבר מהגיל הרך, הרצון להתקרב ולחקור, ההיכרות והכמיהה לעונג. הכל שם. הסברים אינפורמטיביים לא נחוצים, התבוננות שקטה וסקרנית, נרמול זיהוי ותיווך ולבסוף אמירה חיובית של מה שאני מעודד יעשו את העבודה.
חיקוי והתנסות כקרקע יציבה לפיתוח ריבונות
הנה אחת הקלאסיקות החוזרות ונשנות בגן או בכיתה א': ילדים מבטאים סקרנות כלפי איברים אינטימיים של עצמם או של חבריהם. סקרנות זו גוררת אחריה כמעט תמיד תגובות מבוהלות של המבוגרים סביבם, וטלפונים לאנשים כמוני או שירותים פיסכולוגיים ייעוציים. גם במקרה הזה ודומים לו נקודת המבט עשוי להיות דיכוטומית. או שנחליט שזה נורמלי וננרמל, או שנציב גבול ברור. אותו גבול מסמן פעמים רבות את תחילת התהוותה של הבושה בקרב ילדים לגבי המיניות שלהם ושל אחרים.
על מנת לייצר גישה מיטיבה ומאוזנת עלינו להחזיק מורכבות וללמד גם את ילדינו לעשות זאת. אנו יכולים לנרמל, להתבונן על הצורך של ילדינו בחקירה של אינטימיות, מגע וגבולות בחברות ולתת ביטוי של זה שהרצון טבעי, ובאותה נשימה גם לשים גבולות שישמרו על הביטחון והמוגנות של כולם. אנו יכולות להתבונן באופן ביקורתי על הצורך שלנו לומר לילדים מה לא עושים, ומתוך מודעות לומר לילדים מה כן אפשר לעשות. איך ואיפה הם יכולים לחקור את הגוף והרצונות שלהם.
זה חשוב כי כשנסתכל לעצמנו בעיניים נגלה שהצורך שלנו לתחום הכל בגבולות חזקים מדי, והצורך הטבעי למנוע חקירה של אינטימיות וגוף בקרב ילדים צעירים קשור לפחד, ופחד הוא טבעי אבל לא מהווה מניע טוב לחינוך. אנו רוצים לגדל בני אדם צעירים לחוויה של ריבונות, וריבונות אף פעם לא מבוססת על פחד. אם מה שאנחנו מהווים יותר מחנך ממה שאנחנו אומרים, אז כדאי שנעשה עבודה כנה עם הפחדים שלנו, מתוך שיחה עם הפחד נבין מה צועק מתוכינו כאיסור, הגבלה וצנזורה. ואל מול הקולות האלה נעבור מחינוך שמבוסס על תגובה לחינוך שמבוסס על בחירה.
המילים שיצאו לנו מהפה כבר לא יהיו כאן לא עושים, את זה לא אומרים, בזה אסור לגעת. במקומן נגיד מילים כמו את זה עושים בפרטיות, אני אוהב אותך וחשוב לי שתשתמש במילים שנותנות כבוד, בזה נוגעים רק כאשר…
כשאנו מלווים אנשים צעירים שאנחנו אוהבים אל הריבונות שלהם, ומתווכים להם את נושא המיניות בהכרח נפגוש מבוכה, כאב, חוסר וודאות ופחד. בעוד שפורטוקולים שונים שמסתובבים בין הורים ועוסקים רק במידע ינסו לחסוך מאיתנו את הרגשות הללו, לדבר ללא מבוכה, להחליף את חוסר הוודאות במושגים ומילים שמסבירות הכל, בגישה המוצעת כאן אנחנו דווקא מזמינים את הרגשות המורכבים לבוא לידי ביטוי בידיעה שאלה מרחיבים ומעמיקים אותנו, משחררים אותנו. המבוכה דרה בכפיפה אחת עם כנות ופתיחות. עומק המבוכה שאסכים להרגיש הוא כעומק הכנות שאצליח להביע.
הכאב דר בכפיפה אחת עם שמחה. עומק הכאב שאסכים להרגיש הוא כעומק השמחה שתגיע. חוסר הוודאות דר בכפיפה אחת עם אמונה. ככל שאסכים להרגיש חוסר וודאות, כך אצליח למלא את הלב שלי באמונה. הפחד דר בכפיפה אחת עם אומץ. עומק הפחד שאסכים לעצמי להרגיש בלי לברוח, הוא כגובה האומץ שאצליח לגדול אליו.
תכלס, מה עושים?
מסתכלים פנימה ושואלים:
- מה הכי מפחיד אותי ביחס למיניות של הילדים שלי? אפשר לעשות רשימה:)
- מה אני רוצה לאסור על הילדים שלי, מה אני רוצה לומר להם לא לעשות?
- מה הסיבות שבגללן הילדים שלי דווקא כן יעשו את מה שמפחיד אותי? מהם הדברים שבהכרח כן יגיעו אל הילדים שלי ויפגשו אותם?
- מה הדברים החיוביים שאני יכול לומר לילדים שלי ביחס לדבר שיושב אצלי כפחד. אני יודע מה אני רוצה לומר להם לא לעשות, ואני רוצה לעבוד ולומר להם מה כן, מה רצוי, מה נורמלי, מה מקובל, מה מומלץ ומה הכרחי.
לאחר הבירור הזה נבוא אל ילדינו ממקום שעבר בירור, והוא כבר לא מופעל. ומתוך שאנחנו מחוברים לעצמנו, ונתנו תשומת לב לפחדים שלנו, אולי נהיה פנויים להוסיף גם תוכן רגשי, תמונתי, ילדי ואפילו רוחני ולתוך התוכן הזה ניצק איזו אמת קטנה שאנחנו מרגישים שאנחנו יודעים.
ולבסוף, אוהבים את עצמנו וזוכרים שכשזה לא מושלם זה אנושי, ואנושי זה הכי טוב.