ישבתי עם קבוצת נערים בני 16 שאני עובד כבר מספר שנים, ושוחחנו על נושאים שכבר דיברנו עליהם בעבר וקשורים לאופן שבו הם נדרשים לשמור על התודעה שלהם. בקצרה, העניין הוא שפנטזיות של בנים וגברים רבים מתעצבות מתוך ה אופן שבו הם מנהלים את התוכן שבו הם מזינים את התודעה שלהם. בנים וגברים רבים מרגישים שהם נתקפים באופן מקרי ופתאומי בגלים של דחף במהלך היומיום,שיש משהו: מראה מסויים, או אקט מסוים שפתאום מדליק אותם במיוחד, ולפעמים אפילו הופך להיות סוג של אובססיה.
אותם בנים ירגישו שזה שרירותי, ולא יקשרו את זה להרגלי הגלילה שלהם ברשתות חברתיות, לזרימה בלתי פוסקת של תוכן דיגיטלי או חברתי לתוך המוח. במידה ואנחנו צורכים פורנוגרפיה, אנחנו למעשה הופכים את חווית הצריכה למועצמת פי כמה וכמה מכיוון שמשולב בה גם אקט פיזי עצבי, אוננות ואורגזמה.
מתוך כך, מה שגבר יבחר להכניס לתוך עצמו גם בשגרת היומיום, וגם במהלך מימוש המיניות שלו, יהפוך בהדרגה לעולם הפנטזיה שלו, ולעיתים גם יהפוך להיות פנטזיה שהוא משליך על אחרות ואחרים, מה שאולי יגרום לו להתנהג באופן שיגרום לאותן אחרות להרגיש לא בנוח בסביבתו.
אותם נערים איתם שוחחתי על הנקודה הזו שאותה הם כבר מכירים זמן מה, אמרו שההחלטה להגן על תודעתם הולכת ודועכת ככל שהיום עובר, ושבשעות הלילה, לקראת שינה משהו ביכולת שלהם לבחור בחירות מיטיבות עבור עצמם דועך והם חוים שם קריסה, התפרקות ואחרי יום טוב של בחירות בריאות ומחזקות הם מוצאים את עצמם גוללים שעתיים ברשת חברתית, פורקים אנרגיה מינית מול פורנו ונרדמים בתחושת אשמה וחוסר מסוגלות.
שתי מחשבות מרכזיות מלוות אותי מאז השיחה איתם. אחת קשורה בחוסר ההיכרות של כל כך הרבה מאיתנו עם עצמנו, עם המהלך המחזורי שמתקיים בנו יום ולילה. הוא מנהל את חיינו והוא השתקפות של עולם הטבע סביבנו. היכרות עם המהלך הזה יכולה להצית בכל אחד מאיתנו חוויה של ריבונות ומבט אינטימי יותר על השאלה: מי אני? המחשבה השניה, שנובעת מתוך הראשונה, קשורה בכוח רצון, ובתפיסה השגויה שכוח רצון הוא מאבק של האדם עם עצמו. התגברות על יצרים והדחקה של רצונות ודחפים עד כדי ירידה מתמשכת בביטחון ותפיסת הערך העצמי.
כוח רצון אינו מאבק, אלא יכולת ניהול ומנהיגות בתוך סך כל האנרגיות שחיות בכל אחד מאיתנו. היכרות אמיתית עם כמה שיותר היבטים של עצמנו עד כדי לקיחת אחריות רדיקלית על השאלה: "מי אני?" לקיחת אחריות מהסוג הזה מעבירה אותנו מתודעת "נע ונד תהיה בארץ", לתודעת "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אתה מפסיק להיות משוטט והופך להיות עולה לרגל.
אתה עיר בעת העתיקה
דמיינו עיר בימי הביניים. היא מתקיימת על סחר חליפין ויחסים בין בני אדם. אנשים חייבים לצאת ולהיכנס על מנת שהעיר תתקיים, השוק חייב לפעול, מידע חדש חייב לזרום פנימה אחרת העיר תתמוטט כלכלית ותסבול מרעב ועוני שיוביל גם לפשע, שוד וגזל. יחד עם כל זה, מחוץ לעיר ישנם אנשים חורשי רע. הם לא מעוניינים בסחר הוגן, ואין להם כבוד לתושבי העיר. הם שודדים, פרזיטים המתקיימים על עבודה של אחרים, והם לחלוטין קיימים. עוברים מעיר לעיר ומנצלים את משאביה שהושגו בעמל ויזע.
מה עושה ראש העיר?
הוא מקיף את העיר חומה, ואת המשכן שלו הוא שם במרכז העיר. את שערי העיר העצומים הוא סוגר כבר במהלך השקיעה במנעול ובריח ומעמיד בה שומרים. גם אם אתה אדם טוב, אם תגיע אחרי השקיעה, אתה נשאר בחוץ. האחריות של הסוחר ההגון והאזרח הטוב היא להגיע לפני השקיעה. השכם בבוקר שערי העיר יפתחו. הבוקר רענן ומבשר טובות, הבוקר מלא פוטנציאל. ריח לחם טרי ממלא את כיכר העיר, שומרים יעמדו ויפקחו עין על הנכנסים והיוצאים, אבל לא יעכבו את הזרימה. יבואו בשערי העיר כל אותם סוחרים הגונים שמביאים סחורה טובה וברכה.
אולי יכנסו כמה משוטטים חסרי כיוון ומטרה בשעה הזאת, אבל העיר מלאה כעת באנשים טובים וכולם ערים. ניתן להכיל אותם.
התודעה שלנו היא עיר בימי הביניים, והמוח שלנו הוא ראש העיר שחי במרכזה. נערים וגברים רבים מרגישים כל כך מוחלשים ואומללים מול המחשבות "הלא לגטימיות" שתוקפות אותם, ומול ההתמכרויות שלהם, והם נאבקים בהתמכרויות האלה ומוצאים את עצמם נשדדים שוב ושוב. נשאבים לשיטוט חסר מטרה ומוצאים עצמם נטולי אנרגיה מנטלית, והיא כל כך נחוצה.
לשם שמירה על עצמנו, ונאמנות לבחירות המיטיבות שלנו, אנו זקוקים לאנרגיה מנטלית. אי אפשר באמת לעמוד בפרץ של כוחות תרבות הצריכה והדיגיטל כשאנחנו עייפים מאין ספור אינטראקציות שעברו דרכינו. היכולת שלנו לרפא את עצמנו ואת העולם כרוכה באפשרות להפסיק להילחם בשודדי דרכים וגנבי תשומת לב באופן לא מנוהל. אנחנו צריכים לפתוח את שערי העיר בבוקר, להיפתח לעולם ולתת לו לעבור דרכינו, ובאותה נשימה לצאת אליו ולעבור דרכו. אבל עם השקיעה, כשמגיעים התהוּ, הבהוּ, החושך והתהום; לסגור את שערי העיר.
אין כניסה לרשתות חברתיות, אין שיח עם אנשים שמבלבלים אותנו, אין דינמיקות מורכבות אחרי השקיעה.
את הכל אפשר לדחות לבוקר.
נועלים את השערים. שמים שומרים, נועלים את המכשירים, עושים מה שצריך. כך אנחנו שומרים אנרגיה מנטלית, על מנת שהיא תשמור עלינו.
אני יודע שזה עשוי להפתיע, אבל רוב הנערים שאני פוגש פתוחים לרעיון הזה, מאמצים אותו ויכולים להתחבר אליו וליישם אותו. זה לא אומר שהם יוותרו על מפגשי הערב והלילה עם החברים שלהם, וזה גם לא נדרש. מודעות לאנרגיה מנטלית שלהם שולחת אותם לעשות את הכיף שלהם, אבל לשים את הטלפונים בצד. להיות יחד, לזכור שבשעות החשכה היכולת שלהם לבחור פוחתת ולכן הם צריכים לשמור יותר אחד על השני.
זה בגוף שלך, יותר מבמוח, יותר מבנפש.
היכולת לקחת אחריות רדיקלית על עצמינו קשורה פחות לכוחות רצון ויותר למודעות וכמיהה לתיקון של החלקים השבורים בתוכי. הרצון בתיקון משנה גם את המהלך ההורמונלי שלנו. מחזוריות של נשים אורכת חודש. אישה שלמדה על עצמה מכירה את הכוחות והחולשות שלה במהלך החודש ויודעת לנבא מתי היא תהיה שם עבור עצמה, ומתי לא. היא יודעת מה כדאי שהיא תעשה ומה לא כדאי שהיא תעשה במהלך החודש.
מחזוריות של גברים היא מחזוריות של יממה. במהלך הלילה הגוף מייצר מחדש הורמונים שבעבר הרחוק הוציאו אותנו לצוד, וכיום מוציאים אותנו למימוש ובחירה מיטיבה: טסטוסטרון, דופמין ואוקסיטוצין. כפי שנכתב פה כבר בעבר, כאשר גבר ונער מגיעים לאורגזמה, מלאי הדופמין והאוקסיטוצין שלהם מתרוקנים, ויקח להם 24 שעות להתחיל לייצר את עצמם מחדש. הבוקר הוא הזמן שבו יש בנו יותר מאותם הורמונים שיהפכו אותנו לחיוניים, ומסוגלים לבחור שוב ושוב בעצמינו מתוך אחריות ואהבה לעצמנו ולעולם.
גם צריכה רגילה של תוכן ברשתות חברתיות גורמת למוח לייצר עוד ועוד דופמין, וזה משאב מוגבל. כאשר אנחנו מרגישים מרוקנים מכוחות, שדודים מזכות הבחירה שלנו, חייבים לטשטש רגשות מורכבים באמצעות תוכן חיצוני, זה סוף מלאי הדופמין. זמן לנעול את שערי העיר. (היה עדיף לנעול אותם לפני כן).
המשמעות של זה היא שבנים, נערים וגברים שלומדים על המיניות שלהם ורוצים לבחור בחירות מיטיבות, לא צריכים להיאבק בשום דבר. לא לברוח, לא להתנזר, לא להימנע. רק להיות בבקרה ומודעות על מלאי האנרגיה המנטלית, ואנרגיית החיים שלהם, וניהול נכון של האנרגיה הזאת במהלך היממה, ומתוך כך הם כבר לא במלחמה עם עצמם ועם שדים מבחוץ. הם פשוט ראש עיר אחראי שבורר מי נכנס ויוצא מהעיר ומתי, ואין לו שום כוונה לתת לשודדי דרכים ובוזזי בינה לשדוד אותו מהנכסים שלו.
אנשי חינוך והורים מתייעצים איתי לעיתים לגבי שעות המסך של הילדים שלהם, תוהים איך הם יכולים לגרום לילדים שלהם להתמכר פחות. אותם הורים ומאנשי חינוך מדברים בדרך כלל עם הילדים על המכשיר ועל התוכן. אני ממליץ, ברוח הדברים עד כה, לעבור לדבר איתם על חווית הגוף. לתת להפ לחקור את את עצמם וללמוד על עצמם. ילדים בני 12 יודעים היטב כיצד הגוף מרגיש אחרי גלילה ארוכה מדי בטלפון הנייד. הם יודעים לאפיין את חווית השדידות, חוסר האנרגיה, חוסר התקווה לפעמים.
ההיכרות ההולכת ומעמיקה עם תהליכי הגוף היא זו שתאפשר לאותם צעירים להפוך לאורך השנים הבאות למנהלים בתוך תודעתם, ואחר כך למנהיגים.
שמרו על הנכסים שלכם.
למדו את הבנים שלכם לשמור על הנכסים שלהם.
מתן.